קובץ זה כולל שלושה חלקים ובהם מאמרים המאירים היבטים של תכנון ארצי, מחוזי ומטרופוליני. חלקם עוסקים בדור החדש של התכנון הארצי והמחוזי ובשיבה לתכנון ארצי כוללני, בחזון מנחה לתכנון ארצי ארוך טווח ובהתעצמותה של תל אביב, בהטמעת מושג הפיתוח בר-קיימא ובשילוב בין המעשה המוסדי, השיח הציבורי והעיסוק האקדמי בתכנון הארצי. חלקו השני מתמקד בערי המטרופולין, בהתחדשות עירונית ובאסטרטגיות לחיזוק ירושלים ואילו חלקו השלישי עוסק בתרומתו הייחודית של פרופ' אריה שחר ז"ל בתחומי הגאוגרפיה העירונית התכנון והמיפוי.

במסגרת תכנית המחקרים על חברה, מרחב וממשל הכין פרופ' גונן סקירה של צעדי המדיניות הדרושים כדי לחזק את החברה והכלכלה של העיר ירושלים וסביבותיה בכל תסריט גאופוליטי. המחקר מצביע על הצורך במעורבות אינטנסיבית של השלטון המרכזי בחיזוקה של ירושלים. על מנת לחזק את כלכלתה של ירושלים מציע פרופ' גונן לנקוט באסטרטגיה רבתי של התחברות הכוללת ארבעה אפיקי התחברות ראשיים: א. התחברות העיר אל מטרופולין ירושלים על ידי הקמת ממשל מטרופוליני לירושלים וליישובי הסביבה, רצוי במעמד לאומי, על מנת להשיג תאום ותמרוץ הפיתוח של התשתיות והכלכלה לאזור כולו; ב. התחברות אל הליבה של מדינת ישראל הנמצאת במישור החוף על ידי התרחבות השטח הבנוי בכוון צפון-מערב, תוך שמירה על מינון נכון בין התכנסות והתרחבות; ג. התחברות העיר אל הכלכלה העולמית באמצעות אשכולות של ענפים כלכליים בהם יש או עשוי להיות לירושלים יתרון תחרותי כגון תיירות וצליינות, תעשיות הביוטכנולוגיה, שירותי מיקור-חוץ ברמה גבוהה, יצוא שירותי השכלה גבוהה, ויצוא של שירותי רפואה; ד. התחברות תפקודית בין ירושלים היהודית לירושלים הערבית כדי לאפשר לשתיהן יחד להיות מוקד חשוב בעידן של רגיעה בטחונית ופוליטית. לדעת המחבר, הצלחתם של אפיקי התחברות אלה מותנית בשמירה על האיזון שבין מרכיבי הפסיפס התרבותי-חברתי של ירושלים על מנת להפוך עיר רב-תרבותית זו מ"בעיה" למקור עוצמה ומשיכה.

כבמה ציבורית, הוועידה מעלה נושאים המעסיקים את מקבלי ההחלטות בשלטון המקומי וזרועות המדינה. השנה הוועידה התקיימה בסימן אתגרים חדשים בשלטון הקומי לנוכח חוק העיריות החדש, השלכות יישום תמ"א 53 (במגזר העירוני והכפרי) והדגש הלאומי על פיתוח הנגב והגליל. דנו גם במשמעויות הרחבות של חוק העיריות, במשבר הכלכלי והתעסוקתי בשלטון המקומי, במציאת מדדים לבחינת תפקוד הרשויות המקומיות, תוכניות הבראה, אתגרי חינוך ורווחה והפחתת האלימות כמו גם בסוגיות של פיתוח כלכלי בר-קיימא ושותפות בין העם היהודי בתפוצות למדינת ישראל באמצעות השלטון המקומי.

חלוקת העושר המוניציפלי באה לענות על סוגיית הפערים הקיימים בין רשויות מקומיות בשיעורי ההכנסה ממסים ומהיטלים. מקורה של סוגיית הפערים הוא בשונות הקיימת בין יישובים בהרכב החברתי-כלכלי ובהרכב העסקים. בתחום המגורים, תופעת ההיבדלות הגאוגרפית של קבוצות אוכלוסייה מן הבחינה החברתית-הכלכלית, קיימת בכל מדינה ובכל תקופה, ולכן שיעור המיסוי יהיה שונה על פני מרחב היישובים של ישראל, גם אם ייעשו צעדים דרסטיים לבניית תמהיל אחיד של אוכלוסייה בכל אחת מן הרשויות המקומיות. אולם הגורם העיקרי המביא כיום לפערים ברמת ההכנסות העצמיות ממסים ומהיטלים בקרב הרשויות המקומיות קשור בעיקר לגאוגרפיה הדיפרנציאלית של הפעילות הכלכלית. פעילות זו נוטה להתרכז במקבצים והיא הרבה יותר מרוכזת מאשר המגורים. לכן, אנו מוצאים רשויות מקומיות רבות אשר אף שמתגוררת בהן אוכלוסיית ניכרת, אין בהן אלא קומץ קטן של עסקים. אין בקומץ זה כדי להשביע את הקופה המוניציפלית הדלילה. חמור במיוחד הוא מצבם הכספי של רשויות מקומיות אשר גם מתגוררת בהן אוכלוסייה חלשה וגם דלה בהן הפעילות הכלכלית. רשויות מקומיות אלה במיוחד ממתינות לצעדים של חלוקת העושר המוניציפלי שתקל על מצבן הכספי. בקרב רשויות מקומיות אלה מצויות כיום בעיקר ערי פיתוח רבות ויישובים ערביים רבים. חלוקת העושר המוניציפלי יכולה להיעשות על ידי שני סוגים של מדיניות הנקוטה על ידי השלטון המרכזי ואשר בידיו נתונות הסמכויות לכך: מדיניות של הסדרה כספית ומדיניות של הסדרה מרחבית-טריטוריאלית.

בג"צ קציר, שאפשר למשפחה ערבית להתגורר ביישוב יהודי, אינו יכול ל פתור את מצוקתה של אוכלוסייה שלמה. בצירוף למהלך החיובי הזה, צריכה המדינה גם לגבש מדיניות דיור רבת פנים, שתרחיב את גבולות היישובים הערביים, ויפה שעה אחת קודם.

מחקר זה מתמקד ביחסים שבין לימודים תורניים לפרנסה מעבודה בחברה החרדית בלונדון. התמונה העולה מן המחקר היא של חברת לומדים ומתפרנסים, בה כשני שלישים מן גברים החרדים מתפרנסים. זאת, בשונה מן המצוי בישראל, בה אומדן המתפרנסים בקרב הגברים החרדים הוא שליש. על פי ממצאי המחקר, החרדים בלונדון חיפשו איזונים בין לימוד תורה ופרנסה המתבטאים בטיפוסים הבאים (לפי מידת המחויבות ללימוד ולפרנסה בכל אחד מן האיזונים): 'אברך מלא', המקדיש את כל עתותיו ללימוד תורה; 'אברך המתפרנס מעט', המוצא לו תעסוקות מזדמנות בהפסקות ובחופשות; 'אברך חלקי' המסתפק בחצי יום של לימודים בכולל ובשאר היום מחזיק במשרה מפרנסת חלקית; 'מתפרנס לומד', הקובע לעצמו עתים ללימוד תורה בכל יום מן השבוע ו'מתפרנס הלומד מעט', המסתפק בלימוד תורה בשבתות וחגים. אצל רוב המפרנסים נמשכת המחויבות ללימודים תורניים כחלק אינטגרלי של החיים החרדיים. מקורות הפרנסה העיקריים של החרדים בלונדון מתמקדים בהוראה, במסחר ובנדל"ן.

במסגרת תכנית המחקרים של מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות על הערבים בישראל הכינו יוסף בן-דוד ועמירם גונן מחקר על תהליך העיור בקרב האוכלוסייה הערבית-בדווית בנגב מן הבחינה החברתית-תרבותית. המחקר מעלה כי קיימים הבדלים משמעותיים בין שתי קבוצות המוצא הראשיות. בקרב אוכלוסייה זו, אשר נבדלות בתרבותן ובאורח חייהם – הבדווים והבדווים-פלאחים. עד שנות השבעים היו הבדווים-פלאחים בני-חסותם של הבדווים. בעקבות ההקמה של העיירות הבדוויות החדשות בנגב היו אלה הבדווים-פלאחים אשר נטו לעבור אליהן מן הפזורה בהשוואה לבדווים, אשר ראו עיירות אלה כבלתי הולמות את אורח חייהם ושאיפותיהם ליישובים כפריים. כתוצאה מכך יצאו רוב הבדווים-פלאחים להשתקע בעיירות ואילו רוב הבדווים נשארו בפזורה. החיים בעיירות החדשות זרזו את תהליך האמנציפציה של הבדווים-פלאחים מחסותם של פטרוניהם לשעבר הבדווים. כך בלי משים היה העיור לגורם חשוב לתמורות מבניות חשובות בקרב האוכלוסייה הערבית-בדווית בנגב. החיים בצוותא של שתי קבוצות המוצא ביישובים בהם מתקיימת מסגרת מוניציפלית,  עשתה את הבדווים-פלאחים לבני-תחרות ושותפים במשחק הדמוקרטי של השלטון המקומי דבר שהיו מנועים ממנו עת ישבו מחוץ לעיירות, כאשר המנהיגות הבדווית החזיקה בידיה את מוסרות השלטון הפנימי. הבדווים, שנשארו בפזורה ונמנעו עד כה מלהשתקע בעיירות, מבקשים לעצמם יישובים כפריים בהם יוכלו לנהל את חייהם במסגרות שבטיות הומוגניות משלהם ללא תחרות עם מי שלא מזמן היו בני-חסותם.

במסגרת תכנית המחקרים על "דת חברה ומדינה" המתנהלת במכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות סקר פרופ’ עמירם גונן את תהליכי המעבר מעולם הישיבות למעגל העבודה בקרב האוכלוסייה החרדית באזור ניו-יורק. בסקירה נמצא כי תקופת הלימודים התורניים המלאים בישיבה או בכולל היא קצובה – הגברים החסידים ממעטים בה, הגברים הליטאים מאריכים קמעה. אך בשתי הקבוצות מתקיים שיעור גבוה של השתתפות במעגל העבודה, שלא כמו בישראל, בה מתקיים הסדר דחיית הגיוס לצבא כל עוד גבר צעיר הוא בגדר "תורתו אומנותו", קרי עוסק בלימודים תורניים מלאים. הסקירה בוחנת מסלולים של כניסה למעגל העבודה בקרב האוכלוסייה החרדית באזור ניו-יורק. בשנים האחרונות גוברת הנהייה אחר מקצועות המחשב בקרב אוכלוסייה זו. הדבר בא לידי ביטוי בהקמת מכונים להכשרה מקצועית בתחומים אלה. פרופ’ גונן מעלה שורה של לקחים לישראל על בסיס המצב השורר בקרב האוכלוסייה החרדית באזור ניו-יורק.

As part of the Floersheimer Institute’s ongoing program of studies on religion, society, and state, Prof. Amiram Gonen surveyed the processes of transition from the world of yeshivas (rabbinical seminaries) to the labor market among the Haredi (also known as ultra-Orthodox) population in the New York area. The survey found that men in both cultural groups that make up the Haredi population – Hasidic and Lithuanian – devote fixed periods of time to full-time religious study in yeshiva or kolel (a yeshiva for married men): Hasidic men for a brief period and Lithuanian men for slightly longer. Both groups, however evince a high labor-force participation rate, unlike the situation in Israel, where young men are draft-deferred as long as they are defined as “professional religious scholars”, i.e., as long as they engage in full-time religious study. The survey examines the various routes along which Haredi men in the New York area make their way to the labor market. In recent years growing numbers of Haredi men have been gravitating to computer occupations, as manifested in the establishment of vocational-training institutes in these fields. Finally, Prof. Gonen presents a series of lessons for Israel on the basis of the situation among the Haredi men in the New York area.

בנייר עמדה זה מציגים בן-דוד וגונן את המצב הקיים מבחינת חוסר היענותה של הפזורה הבדווית, כחמישים אחוז מהאוכלוסייה הבדווית בישראל, לעבור להתגורר ביישובים מתוכננים ורצונה להמשיך ולהתגורר ב'יישובים לא-מוכרים' המתאימים יותר לאורח חייה. קיימת התנגשות בין רצונם של בני הפזורה הבדווית להמשיך לקיים את אורח החיים החקלאי ואת שלטון החמולות המסורתי לבין דרישת המדינה למימוש התוכניות לפיתוח הנגב הכוללות גם את האוכלוסייה הבדווית. בהמשך מציעים החוקרים צעדים שעל המדינה לנקוט על מנת להתאים את היישובים המתוכננים לדרישות החברה הבדווית על מנת לעודד את המעבר אליהם.

המחקר מתמקד בכמה היבטים אורבניים של מגורים בשכונה, בה גרים יהודים וערבים באותם רחובות ובאותם בניינים. תופעת השכונה המעורבת אינה שכיחה אמנם בישראל, אך יש במחקר הנוכחי כדי להוסיף דעת על היחסים בין שתי האוכלוסיות בתנאים שכאלה. יש עניין רב להכיר את טיבם של היחסים המתקיימים בין יהודים לערבים במצב של ערוב מגורים, משום שתהליך הגידול של האוכלוסייה הערבית בערים המעורבות מצביע על כך כי בעתיד יגדל חלקן של השכונות המעורבות בישראל.

הסכם השלום ההולך ונרקם בין מדינת ישראל למדינות ערב ואש"ף, כמייצג את העם הפלסטיניף, עשוי לחולל תהליכים ותנאים חדשים ביחסים בין יהודים לערבים באזור. בחיבור זה אנו מבקשים לדון בהשלכות האפשריות של תהליך השלום על הערבים בישראל על בסיס מגמות קיימות ומאפיינים ראשיים של האוכלוסייה הערבית והיהודית. להלן כמה מן המחשבות העולות בבחינה של ההתפתחויות הצפויות בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל בעקבות תחילתו של כינון שלום בין ישראל למדינות ערב והפלסטינים:
לאחר כינון השלום תעביר האוכלוסייה הערבית בישראל את עיקר תשומת ליבה מסוגיית השלום בין ישראל לפלסטינים לסוגיית השוויון בין יהודים לערבים. בעקבות כינון השלום עשויה לחול הדגשה מחדש של מדיניות פיזור האוכלוסייה היהודית אל אזורי שוליים, בהם קיימים ריכוזים של אוכלוסייה הערבית. ההשקעות הרבות ביישובים יהודיים, ללא השקעות מקבילות ביישובים הערביים הסמוכים, עשויות להגביר את תחושת האי-שוויון. התגברות צפויה של עליית יהודים לישראל עשויה להגביר את התחרות בין יהודים לערבים בשוק העבודה ובשוק הדיור באותם תחומים בהם עשויה לגרום לצמצום בפעילותן של תעשיות כאלה בישראל, בהן יש ייצוג נכבד למועסקים ערבים. כינון השלום עשוי להביא בעקבותיו הצטרפות גוברת של ערבים לכוחות הביטחון כמקור פרנסה, בייחוד ביישובים קטנים באזורי שוליים. הפגיעה בתחום התעשיות עתירות העבודה עשויה להיות קשה ועל המדינה להיערך להאצת ההכשרה המקצועית וטיפוח היזמות בקרב האוכלוסייה הערבית, כדי לסייע לה לקחת חלק בתעשיות עתירות הידע ובענפי המסחר החדשים שיתפתחו.

אנו מבקשים לחזור ולהעלות על סדר היום את סוגיית המדיניות כלפי הערבים בישראל וזאת על מנת שבתוך ההתרכזות בתהליך השלום עם הפלסטינים ועם מדינות ערב אחרות לא ייפקד קידומה ופיתוח יישוביה של אוכלוסייה זו, ולא ייעצרו המגמות של מדיניות השילוב ותהליכי ההשתלבות אשר החלו להסתמן לאחרונה, טרם פרץ תהליך השלום במלוא עוצמתו.

אחד האתגרים החשובים, העומדים בפני מתכננים וקובעי מדיניות, העוסקים ברשת היישובית בישראל, הוא הצורך לגבש מדיניות עיור מתאימה לאוכלוסייה הערבית.
במצב הקיים חסרים לאוכלוסייה זו מקומות יישוב עירוניים בינוניים וגדולים הן למגורים והן לפעילות כלכלית ומינהלית, המצויה בדרך כלל ביישובים מדרגים אלה. מחסור זה הוא תוצאה של נסיבות מלחמת העצמאות שבמהלכה ובעקבותיה האוכלוסייה הערבית העירונית בארץ נאלצה לצאת אל מחוץ לגבולות המדינה.יחד עמה נכרת הדרג הגבוה של מדרג היישובים הערביים. בדרג זה התרכזה אוכלוסייה של מעמד בינוני בעלת כישורים כלכליים מודרניים, ובו גם התכנסו העסקים המסחריים והמקצועיים.

עד השנים האחרונות לא הונהגה בחשיבה התכנונית הרשמית מדיניות מפורשת של עיור יזום ליישוביים הערביים. תהליכי הגידול של האוכלוסייה היו בעיקרם ספונטניים והתרחשו בכל היישובים הערביים, גדולים כקטנים. התכנון העירוני עקב אחריהם,לעתים באיחור רב, ובעיקר בתגובה ללחצים של ביקוש לקרקע לבנייה או לשינויים בתכנון מפורט.
החוקרים מציעים לנהל מדיניות של עיור מואץ של מספר יישובים ערביים נבחרים. על פי הצעה זו, יוקמו ביישובים אלה רבעים עירוניים חדשים, בהתאם לאמות מידה מודרניות של פיתוח עירוני אינטנסיבי. ברבעים חדשים אלה יתקיימו תנאים עירוניים מובהקים הן מבחינת המגורים, הן מבחינת התשתית והשירותים הציבוריים והן מבחינת הפעילות הכלכלית בתחומי המסחר, התעשייה והשירותים העסקיים. במקביל, או בשלב שני ייעשו מאמצים להסדיר את תנאי הפיתוח ברבעים הישנים של ערים אלה על מנת להכניס גם אותם אל מעגל העיור המואץ והתכנון העירוני המודרני. כתוצאה מביצוע מדיניות זו יהגרו תושבים ערבים אל יישובים נבחרים אלה, אשר יהפכו בקצב מהיר לערים בינוניות בנות 80-40 אלף תושבים.

התפרוסת הנוכחית של האוכלוסייה הערבית בישראל עוצבה במהלך שנת 1948 עם הקמתה של מדינת ישראל. בנסיבות המלחמה שליוותה את הקמת המדינה החדשה יצא חלק גדול מן האוכלוסייה הערבית את שטח המדינה החדשה. החלק הקטן שנשאר בתוך גבולות המדינה מצא עצמו בעיקר באזורי שוליים רחוקים, בגליל ובנגב. הדפוס הגאוגרפי הראשי של האוכלוסייה הלא-יהודית שניצוק בראשיתה של המדינה היה היפוכו של זה שמאפיין את האוכלוסייה היהודית שהתרכזה במרכז הארץ וזכתה ביתרונות הכלכליים שבאים ממגורים ופעילות בגלעינה הצפוף של מדינה.
במאמר זה מבקשים החוקרים למקד את תשומת הלב בתפרוסת האוכלוסיה הערבית, להציג את דפוסיה הגיאגרפיים, להסביר את הגורמים העומדים ביסודם של דפוסים אלה ולצביע על תהליכי שינוי המתחוללים בעת האחרונה ואשר עשויים להמשיך ולהתרחש בשנים הבאות.

בשנים האחרונות הופנתה תשומת הלב הציבורית אל סוגיית התת-פיתוח הכלכלי של היישובים הערביים בישראל. ביישובים אלה ישנה מידה מועטה של יזמות כלכלית מודרנית בתחומי התעשייה, המסחר והשירותים. מעטים הם מפעלי התעשייה שהוקמו על ידי יזמים ערבים ומנוהלים על ידם בהצלחה נמשכת. גם בתחומי המסחר והשירותים, ובמיוחד בשירותים עסקיים, קיימת פעילות מצומצמת של יזמים ערבים בתוך היישובים הערביים, כאשר מדובר בבתי עסק בעלי דפוסים מודרניים של פעילות כלכלית וארגונית. לעומת זאת רוב המועסקים המתגוררים ביישובים ערביים בישראל בתחומי התעשייה, המסחר והשירותים, מוצאים את תעסוקתם ביישובים יהודיים. על מנת להביא לידי האצת הפיתוח הכלכלי ביישובים הערביים דרושות פעולות שונות, הן בתחום היזמות העצמית, הן בתחום המדיניות הכלכלית הציבורית והן בתחום התכנון המרחבי. במאמר זה מבקשים החוקרים להתמקד בהיבט של התכנון המרחבי ולדון בהצעה להקים מרכזי פיתוח חבליים המשותפים לרשויות יהודיות וערביות על מנת להוסיף מסגרת של תכנון מרחבי שתיצור תנאים להאצת הפיתוח הכלכלי והיישובי בקרב האוכלוסיה הערבית בישראל.