תקציר:

למרות התקדמות מסוימת שהתרחשה בעשרות השנים האחרונות במערכת החינוך הבדווית בנגב נשאר עדיין הצורך להמשיך ביתר שאת בקידומה, ולהתאימה לתמורות החברתיות והיישוביות בקרב האוכלוסייה הבדווית. במשך השנים התפתחו שתי תת-מערכות חינוך בקרב הבדווים בנגב: זו שבתוך העיירות וזו שמחוץ לעיירות, בפריפריה. בעיירות חל פיתוח רב יותר מאשר ביישובי הפריפריה, הנחשבים כארעיים בעיניהן של המסגרות הממשלתיות, וזאת למרות שביישובי הפריפריה חל גידול רב באוכלוסייה. מחקר זה בוחן מגמות במערכת החינוך הבדווית, מצביע על הבעיות הקיימות בה וממליץ על פעולות אפשריות לפיתרונן. המחקר דן בבעיות הנוגעות הן למתקנים פיזיים, מיקום מוסדות הלימוד ואיכות הציוד, והן לשיעור ורצף השתתפות התלמידים ורמת ההסמכה של המורים ואיכות ההוראה. חלק מהפתרונות המוצעים כוללים שיפור תהליכי הגיוס וההכשרה של מורים; קידום ניכר של החינוך המקצועי; הגברת המעורבות של ההורים בחינוך; טיפוח המורשת הבדווית; הפעלתם של גני ילדים שלא במסגרת בתי הספר בתוך אזור המגורים והקמת בית ספר לחינוך מיוחד.