מחקר זה חושף מדרג של משתנים התורמים לשסע הדתי-חילוני כפי שהוא מצטייר בעיני מנהיגים ומעצבי דעת קהל בישראל. גורמי היסוד המגבירים את תחושת הניכור והניגוד שבין הציבור הדתי לזה החילוני הם פחד, אי-ביטחון גובר בתוך הקהילות, ירידה בתחושת השיתו והתעצמות ההתבדלות של צבורים זה מזה. גורמים אלה אינם בולטים על פני השטח באינטראקציה השוטפת שבין דתיים לחילונים, אולם הם הבסיס לשסע. ביטויים אלה טעונים ברגשות עזים השבים ומזינים את המתח הדתי-חילוני. ולבסוף, ישנם המשתנים החיצוניים המשפיעים גם הם על השסע בהווה: קשורת, מצבה הביטחוני של המדינה ובית המשפט הגבוה לצדק. אף שהם חיצוניים לשסע, גורמים אלה משפיעים, כל אחד בפני עצמו, על היחסים בין דתיים לחילונים.

מטרת המחקר היא לסקור את ההתפתחויות הפוליטיות והאלקטורליות בחברה החרדית בין הבחירות לכנסת ב-1999 לבין הבחירות לראשות הממשלה ב-2001. הפוליטיקה החרדית בכלל ומפלגת יהדות התורה המאוחדת בפרט כמעט ולא נחקרו. עובדה זו מפתיעה על רקע רציפות מוסדית גבוהה והמשכיות בדפוסי הפעולה נוכח סביבה משתנה.

המחקר מציב את הפוליטיקה החרדית ככזו המצויה בעומס גובר – תוצר של תהליכים פנימיים וחיצוניים. התהליכים הפנימיים הנובעים מאתגרים כלכליים הם תוצאה של משבר חברת הלומדים, ואילו התהליכים החיצוניים נוגעים למקומם של החרדים בסביבה הכלל חברתית.

בחירות 1999 נערכו בשיאו של מתח חילוני-דתי סביב אופייה של החברה הישראלית, לכאורה לקראת תום הסכסוך עם הפלסטינים. ואילו בחירות 2001 נערכו בשעה של התפרקות תהליך השלום והפיכתו לעימות אלים בין ישראל והפלסטינים. שינוי בסדר היום הקהה מעט את המתח בין החרדים לבין חלקים אחרים בחברה הישראלית אולם הטלטלה שעברה החברה החרדית בשנים אלו לבטח תתן את רישומה בעתיד.

ספר זה מנסה לתאר באמצעות כמה תסריטים התפתחויות אפשריות ביחסי דת, חברה ומדינה בישראל התסריטים אינם מתכוונים לחזות את העתיד או להציע עתיד רצוי, אלא לעקוב אחר מגמות וכיווני התפתחות ולברר מה אפשר שיקרה. יצירה של תמונות עתיד אפשריות יכולה לסייע לציבור ולמקבלי ההחלטות להתמודד עם השאלה "מה יקרה אם". אחד הנושאים החשובים שהתסריטים עוסקים בהם הוא הגדרת זהות המדינה. השאלה היא באיזו מידה תעוצב זהות זו על ידי חקיקה דתית, או על ידי חקיקה המעמידה במרכזה את חרויות הפרט. שאלה מרכזית אחרת הנידונה בתסריטים היא מערכת ההקצאות של זכויות וחובות במדינת ישראל. השאלה היא מהו איזון נכון בין הקצאת זכויות וחובות בין קבוצות התרבות השונות, וכיצד מתפרשת הקצאה זו בעיני בני הקבוצות השונות. סוגיה נוספת – היחסים החברתיים בין קבוצות התרבות השונות – מעבירה את התסריטים מתחום החוק והמשפט, שהם מעניינן של רשויות המדינה, לתחום חיי היום יום של התושבים. דתיים, חרדים וחילונים חולקים מדי יום מרחבים ציבוריים שונים: הרחוב, השכונה והמרכז העירוני. האם ההבדלים התרבותיים מוליכים בהכרח לקונפליקט, או שניתן למצוא פשרות שיהיו מקובלות על קבוצות התרבות השונות? פיתוח תסריטים העוסקים בסוגיות אלו יכול להעשיר את הדיון הציבורי ולאפשר היערכות מבעוד זמן לקראת תמורות אפשריות.

במחקר זה בוחן פרופ' ערן רזין את השפעת המגזר היישובי (יהודי, ערבי, מועצות אזוריות) המיקום, גודל האוכלוסייה והרמה הכלכלית של האוכלוסייה על החוסן התקציבי של רשויות מקומיות בישראל. הניתוח מוביל לשורת המלצות העוסקות בעיקר במידת ההתחשבות בגודל אוכלוסיית הרשות המקומית וברמה החברתית-כלכלית של תושביה בהקצאת מענקי הממשלה, ובסגירת פערים בין רשויות מקומיות ערביות ליהודיות.

מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות מפרסם שורה של מחקרים העוסקים בסוגיות שונות של תכנון מרחבי ושל מנהל וממשל מקומי. מחקרו של ד"ר גדליה אורבך עוסק בתפר שבין שני תחומים אלה באמצעות חקר מדיניות הפריסה המרחבית של דיור זמני שנקבעה בראשית שנות התשעים אל מול גל העלייה הגדול מברית המועצות ומאתיופיה.

בשנות החמישים, בעקבותיו של גל עלייה גדול, השלטון המרכזי בישראל היה חזק דיו כדי לקבוע את פריסת המעברות של הדיור הזמני ברוב הרשויות המקומיות ברחבי הארץ. בשנת התשעים, יחסי שלטון מרכזי-שלטון מקומי בישראל היו כבר במאזן אחר. כוחן היחסי של הרשויות המקומיות התחזק במידה ניכרת לעומת צמצום כוחו היחסי של השלטון המרכזי בקביעת הפריסה של הדיור הזמני. הדיור הזמני הוא רק דוגמה אחת מני רבות, המעידות על שידוד יחסי שלטון מרכזי-שלטון מקומי בישראל.

במסגרת תכנית המחקרים של מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות על הערבים בישראל הכינו יוסף בן-דוד ועמירם גונן מחקר על תהליך העיור בקרב האוכלוסייה הערבית-בדווית בנגב מן הבחינה החברתית-תרבותית. המחקר מעלה כי קיימים הבדלים משמעותיים בין שתי קבוצות המוצא הראשיות. בקרב אוכלוסייה זו, אשר נבדלות בתרבותן ובאורח חייהם – הבדווים והבדווים-פלאחים. עד שנות השבעים היו הבדווים-פלאחים בני-חסותם של הבדווים. בעקבות ההקמה של העיירות הבדוויות החדשות בנגב היו אלה הבדווים-פלאחים אשר נטו לעבור אליהן מן הפזורה בהשוואה לבדווים, אשר ראו עיירות אלה כבלתי הולמות את אורח חייהם ושאיפותיהם ליישובים כפריים. כתוצאה מכך יצאו רוב הבדווים-פלאחים להשתקע בעיירות ואילו רוב הבדווים נשארו בפזורה. החיים בעיירות החדשות זרזו את תהליך האמנציפציה של הבדווים-פלאחים מחסותם של פטרוניהם לשעבר הבדווים. כך בלי משים היה העיור לגורם חשוב לתמורות מבניות חשובות בקרב האוכלוסייה הערבית-בדווית בנגב. החיים בצוותא של שתי קבוצות המוצא ביישובים בהם מתקיימת מסגרת מוניציפלית,  עשתה את הבדווים-פלאחים לבני-תחרות ושותפים במשחק הדמוקרטי של השלטון המקומי דבר שהיו מנועים ממנו עת ישבו מחוץ לעיירות, כאשר המנהיגות הבדווית החזיקה בידיה את מוסרות השלטון הפנימי. הבדווים, שנשארו בפזורה ונמנעו עד כה מלהשתקע בעיירות, מבקשים לעצמם יישובים כפריים בהם יוכלו לנהל את חייהם במסגרות שבטיות הומוגניות משלהם ללא תחרות עם מי שלא מזמן היו בני-חסותם.

פרופ' אברהם דיסקין בוחן במחקר זה את המערכת הפוליטית הישראלית הנתונה בשנים האחרונות בזעזועים חמורים. החוקר עוקב אחר בעיות היסוד בפניהן ניצבת ישראל, אחר השלכותיה של המהפכה החוקתית, אחר השינויים במפת המפלגות ואחר האירועים הפוליטיים המרכזיים שאפיינו את המערכת בתקופה האחרונה.

מחקר זה עוסק בקשר שבין התקציב של הרשויות המקומיות לפעולות התכנון והפיתוח בתחומיהן. על מנת להגדיל את ההכנסות החד פעמיות (היטל השבחה ואגרות פיתוח) ואת ההכנסות השוטפות מארנונה, עודדו הרשויות המקומיות את הפיתוח ולו רק מטעמים פיסקליים. להפיכת התכנון והפיתוח למוף פיסקלי יש השלכות על מערכת התכנון המקומית, המחוזית והארצית ואלה מתקשות לעמוד בפני לחצים המונעים על-ידי השיקולים הפיסקליים של הרשויות המקומוית.

ד"ר בן אליא מציע לבחון דרכים שיצמצמו את ההשפעה של קשר זה בין תכנון ופיתוח ברשויות המקומיות לבין דרכיהן ושיקוליהן הפיסקליים. ניתוק קשר זה ימומש אם תימצא תשובה פיסקלית לצרכים הכספיים של הרשויות המקומיות.

במחקר זה בוחן ד"ר נחום בן-אליא חלופות להבניה מחודשת של מערכת החינוך, כפי שעלו בארצות מספר. מבין חלופות אלה מציע ד"ר בן-אליא את חלופת האזרוח של מוסדות החינוך, בה ניתן לבית-הספר מעמד אוטונומי, ללא זיקה מינהלית ותקציבית מחייבת לשלטון המקומי.

מחקר זה בוחן כמה מהשלכותיהם של הסדרי הגבולות הפתוחים הנרקמים בין ישראל לשכנותיה. עוד נבחנים דפוסי הפיתוח הכלכלי המקומי שמעודדים הסדרים אלה ונאמד המחיר שיש לשלם עבור גבולות שהם פתוחים חלקית. כניתוח מקרה, נבחנים פיתוח התיירות וההימורים בגבול ישראל-מצרים. דוגמה זו מציגה מצב של גבולות פתוחים עם שווקים סגורים וזרימות חד-כווניות מישראל למצרים, ללא זרימות הדדיות בכוון השני. עוד נטען כי מודל זה של יחסים חוצי גבולות מטיל עלויות כבדות על ישראל.
במחקר מוצגים אומדנים ראשונים של העלויות והתועלות הנובעות מתנועת ישראלים לצורך תיירות והימורים אל מעבר לגבול, לטאבה. לאחר מכן, נבחנים מודלים חלופיים של פיתוח ותסריטים תחרותיים יותר, כאשר אילת מפתחת אתרי הימורים על מנת להתחרות עם טאבה. מוצגות סימולציות של תסריטים וחלופות אלה. גם במקרים אלה, האומדנים מראים כי העלויות לאילת של מצב זה ישארו גבוהות. בין השאר,מוצעים כמה אומדנים מספריים של העלויות החברתיות הנובעות מפיתוח כלכלי מקומי המבוסס על הימורים. התוצאות מצביעות על עלויות חברתיות כבדות הנובעות ממצב של גבולות פתוחים ושווקים סגורים.
ההשלכות המדיניות של יחסים חוצי גבולות אלה נבדקות וכן נדונות משמעויותיהן ליחסים דומים עם ישויות שכנות אחרות, כמו הרשות הפלסטינית. להלן כמה קווי מדיניות מנחים לפיתוח יחסים אלה:
1. המחיר הכלכלי המתחייב ממצב של גבולות פתוחים: הרצון הפוליטי לשמר מצב של גבולות פתוחים גורר לפעמים עלויות חברתיות אך הוא מלווה בתקווה שבעתיד היחסים חוצי גבולות יתפתחו להדדיים. במקרה זה,ההחלטה על גובה המחיר היא החלטה פוליטית.
2. הקשר הכלכלי הרצוי בין ישראל לשכנותיה האחרות: למשל, הקשר בין ישראל לרשות הפלסטינית סביב קזינו 'אואזיס' ביריחו הוא בעל מאפיינים דומים לאלה של אילת-טאבה (קשר חזק וחד-כיווני). קשר מסוג זה אפשרי רק כאשר קיימת סביבה רגולטיבית, המונעת יצירת שוק תחרותי. אם יקום שוק תחרותי (פיתוח בתי קזינו בים המלח או בתל אביב למשל), יופר שווי המשקל הרופף הקיים היום בין 'שותפי הסחר' משני עברי הגבול.
3. בהנחה שניתן לקיים למעשה שיתוף פעולה חוצה גבולות בדרך כלשהי, דרושה החלטה על מדיניות של הסדרים פוליטיים ומינהליים נאותים, שיוכלו לקדם ולממש שיתוף פעולה. נושא זה שונה מאד מזה של שיתוף פעולה בין רשויות עירוניות או מקומיות, שייסודו ביעילות כלכלית, ולא בריבונות ובסממניה.
בהתחשב בשיקולים אלה, המחקר מציע שהסדר מוסדי בעל סיכויי הצלחה יתבסס על עידודו של אשכול או מכלול (cluster) של מיזמים כלכליים משני עבריו של גבול פתוח. באשר לפיתוח בתי קזינו ויחסים חוצי גבולות בין ישראל והרשות הפלסטינית, מדובר בעידוד להקמת תשלובת בילוי שתשלים את שירותי ההימורים ברשות הפלסטינית, במקום לפתח אתרים דומים ומתחרים. בדרך זו יתפתח אשכול של אטרקציות בתחומי הבילוי, התיירות וההימורים וייווצרו יתרונות לגודל ששום צד לא יוכל ליצור בכוחות עצמו בלבד.

במסגרת תכנית המחקרים על "דת חברה ומדינה" המתנהלת במכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות סקר פרופ’ עמירם גונן את תהליכי המעבר מעולם הישיבות למעגל העבודה בקרב האוכלוסייה החרדית באזור ניו-יורק. בסקירה נמצא כי תקופת הלימודים התורניים המלאים בישיבה או בכולל היא קצובה – הגברים החסידים ממעטים בה, הגברים הליטאים מאריכים קמעה. אך בשתי הקבוצות מתקיים שיעור גבוה של השתתפות במעגל העבודה, שלא כמו בישראל, בה מתקיים הסדר דחיית הגיוס לצבא כל עוד גבר צעיר הוא בגדר "תורתו אומנותו", קרי עוסק בלימודים תורניים מלאים. הסקירה בוחנת מסלולים של כניסה למעגל העבודה בקרב האוכלוסייה החרדית באזור ניו-יורק. בשנים האחרונות גוברת הנהייה אחר מקצועות המחשב בקרב אוכלוסייה זו. הדבר בא לידי ביטוי בהקמת מכונים להכשרה מקצועית בתחומים אלה. פרופ’ גונן מעלה שורה של לקחים לישראל על בסיס המצב השורר בקרב האוכלוסייה החרדית באזור ניו-יורק.

As part of the Floersheimer Institute’s ongoing program of studies on religion, society, and state, Prof. Amiram Gonen surveyed the processes of transition from the world of yeshivas (rabbinical seminaries) to the labor market among the Haredi (also known as ultra-Orthodox) population in the New York area. The survey found that men in both cultural groups that make up the Haredi population – Hasidic and Lithuanian – devote fixed periods of time to full-time religious study in yeshiva or kolel (a yeshiva for married men): Hasidic men for a brief period and Lithuanian men for slightly longer. Both groups, however evince a high labor-force participation rate, unlike the situation in Israel, where young men are draft-deferred as long as they are defined as “professional religious scholars”, i.e., as long as they engage in full-time religious study. The survey examines the various routes along which Haredi men in the New York area make their way to the labor market. In recent years growing numbers of Haredi men have been gravitating to computer occupations, as manifested in the establishment of vocational-training institutes in these fields. Finally, Prof. Gonen presents a series of lessons for Israel on the basis of the situation among the Haredi men in the New York area.

בנייר עמדה זה מציגים בן-דוד וגונן את המצב הקיים מבחינת חוסר היענותה של הפזורה הבדווית, כחמישים אחוז מהאוכלוסייה הבדווית בישראל, לעבור להתגורר ביישובים מתוכננים ורצונה להמשיך ולהתגורר ב'יישובים לא-מוכרים' המתאימים יותר לאורח חייה. קיימת התנגשות בין רצונם של בני הפזורה הבדווית להמשיך לקיים את אורח החיים החקלאי ואת שלטון החמולות המסורתי לבין דרישת המדינה למימוש התוכניות לפיתוח הנגב הכוללות גם את האוכלוסייה הבדווית. בהמשך מציעים החוקרים צעדים שעל המדינה לנקוט על מנת להתאים את היישובים המתוכננים לדרישות החברה הבדווית על מנת לעודד את המעבר אליהם.

באפריל 1997 פרסמתי במסגרת מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות דוח מחקר הבוחן את הניתוחים הכלכליים והתחבורתיים עליהם התבססו מקדמי כביש "חוצה ישראל". הדוח בוחן את היתרונות המובטחים של הכביש באספקלריה של ידע מתקדם בתכנון והערכה של פרויקטים תחבורתיים בעולם הרחב ומול בחינות מעודכנות לגבי השפעתם של כבישים עורקיים מסיביים דוגמת חוצה ישראל. הממצאים המרכזיים של הדוח הוצגו בפורומים רבים וביניהם, ועדת ביקורת המדינה של הכנסת, וכנס הכלכלנים השנתי. שנתיים לאחר מכן נבחר במכרז הזכיין להקמת הכביש באמצעות מימון פרטי אלא שמאז תנופת ההקמה של הכביש נבלמה. שנה וחצי של מאמצים אינטנסיביים טרם הביאו לחתימת חוזה שיאפשר תחילת העבודה של היזמים הפרטיים. תאריך היעד לתחילת הסלילה חלף לפני שנה, ובינתיים נמצא המשא ומתן הכספי "בשלבי סיום" פרק זמן דומה. במקביל התחזקו בישראל תפיסות תכנוניות שאינן מקבלות כמות שהיא את התפיסה התכנונית שהייתה מקובלת על מתכנני הכביש ומקדמיו. התחדדה מאד התפיסה לגבי השינויים הנדרשים במדיניות התחבורה הלאומית, ובגוש דן בפרט. תפיסה זו משתקפת, למשל, בתכנית האב הלאומית לתחבורה. כביש "חוצה ישראל" , למרות שהוא כלול בתוכניות הסטטוטוריות כעובדה מוגמרת, לא רק שאינו תורם להשגת השינויים הנדרשים, אלא אף מערער את הסיכוי לכך.