במסגרת המחקרים הנערכים במכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות על האוכלוסייה הערבית בישראל, הכין פרופ' אבינעם מאיר מחקר על היחסים בין בדווי הנגב למוסדות המדינה בישראל. יחסים אלה מצטיינים במתח רב. מצד אחד, האוכלוסייה הבדווית מבקשת לשמור על צביונה המיוחד ולהתגדר בד' אמותיה שלה. מצד שני, המדינה מבקשת לכלול את הבדווים בתבניות ובתכניות המקובלות עליה. המתח בין הבדווים למדינה מתבטא בתחומים שונים: קרקעות, התיישבות ועיור, הקצאות של משאבי מים ומרעה, שירותי חינוך ובריאות וכן במשאבי כוח פוליטיים ברמה המקומית. המחקר מצביע על גורמים שונים שהביאו לעלייה בכוחם היחסי של הבדווים במאזן הכוחות שבינם לבין המדינה.

הסכמים לשיתוף בהכנסות ממסים מקומיים מתרבים והולכים בישראל בעיקר כאמצעי המאפשר התפשטות עירונית על קרקע כפרית. רוב ההסדרים קשורים  בפיתוח אזורי תעשייה ומרכזי תעסוקה. בדרך כלל מדובר ברשות מקומית עירונית התובעת להעביר לתחום שיפוטה קרקע ממועצה אזורית הגובלת בה, תמורת פיצוי הכולל חלק מהאגרות ומההיטלים שמשלמים היזמים המפתחים את השטח ומהארנונה שישלמו המחזיקים בנכסים התעשייתיים והעסקיים לאורך זמן. הנייר סוקר את המאפיינים של הסכמים אלו ואת הבעיות הכרוכות בהם ומציע מדיניות לאורן.

בשנים האחרונות נכנסו לישראל עובדים זרים רבים. חלק מהם מצאו מגורים בדרומה של העיר תל אביב-יפו, על כל הסוגיות הנובעות מכך בשאלות של מדיניות עירונית. ד"ר יצחק שנל נכנס לעובי הקורה של סוגיות אלה, בוחן את הזרים הגרים בשכונת נוה שאנן שבדרום תל אביב-יפו, על תכונותיהם, עמדותיהם, התנהגותם ומקומם במערך העירוני. כמו כן עוקב ד"ר שנל אחר עמדות התושבים הישראלים בנוה שאנן כלפי הזרים. החוקר מציין כי תופעת המגורים של זרים בשכונה מתמסדת והולכת וגורמת להסתגלות המערכת העירונית לכך, והדבר מחייב נקיטת שורה של אמצעי מדיניות אשר מצד אחד יפקחו על כניסתם של עובדים זרים לארץ ומצד שני יבטיחו תנאי חיים סבירים לאוכלוסייה זו בעת שהותה בערי ישראל.

במסגרת תכנית המחקרים של מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות על ממשל ופיתוח מקומי בחן פרופ' ערן רזין את הפערים התקציביים בין רשויות גדולות לקטנות על מנת לבחון את השאלה המעסיקה את קובעי המדיניות: האם רשויות מקומיות קטנות מהוות נטל על הקופה הציבורית? המחקר הנוכחי כולל ניתוח מקיף של מדדים כספיים הנוגעים רובם לשנת 1996. הממצאים של המחקר מאמתים ומחזקים את הטענה לפיה רבות מן הרשויות המקומיות הקטנות סובלות מחולשה תקציבית ומהוות נטל על תקציב המדינה. ככלל, ככל שהתושב מתגורר ברשות מקומית קטנה יותר כך גדלה עלותו לקופת המדינה, לפחות בכל הנוגע להקצאת המענקים הממשלתיים. חולשתן של הרשויות המקומיות הקטנות נובעת בעיקר מהיעדר יתרונות לגודל האוכלוסייה בהפעלת שירותים שונים. פרופ' רזין ממליץ לפעול בדרכים שונות לצמצום מספר הרשויות המקומיות הקטנות.

קווי המתאר של המדיניות הקרקעית הלאומית הרצויה כבר מזה זמן רב אינם בתחום הקונסנזוס הלאומי. ניתן אף לומר שבתקופה האחרונה – מאז גלי העלייה ההמונית והפיתוח  המואץ שבשנות התשעים – שרויה המדיניות הקרקעית הלאומית במשבר, שתוצאותיו לא  ידועות, אך התהפוכות שהוא גורם במדיניות הקרקעית הנוכחית ניכרות עד מאד.

במאמר זה הצגתי דרך לבחון ולהעריך את המדיניות הקרקעית של ישראל ובמיוחד את סוגיית המשך הבעלות הלאומית על מרבית המקרקעין במדינה. לצורך הבחינה יושמו שלוש נקודות מבט: השוואה של מדיניות הקרקע בישראל למדינות דמוקרטיות אחרות בעלות כלכלו מפותחות; חיוץ של מדיניות בעתיד על פי כיוון ההתפתחות של המדיניות בעבר; ויישום של אמות מידה הגזורות מתוך תיאוריות מקובלות בדבר ההצדקות האפשריות להתערבות ציבורית כלשהי בשוק החופשי או בהסדרים חברתיים. את אמות המידה הללו יישמנו, אחת לאחת, לשאלה בדבר מידת ההצדקה להמשך הבעלות הלאומית על המקרקעין בישראל.

נקודת המבט השלישית היא זו שעמדה במוקד מאמר זה. המסקנות העולות מהבדיקה התיאורטית שערכנו בדבר ההצדקות להמשך הבעלות הציבורית על הקרקע הן, שעיקר ההצדקות התקפות  כיום, בישראל שלקראת שנות האלפיים, נוגעות דווקא לנושא של שימור המוצרים הציבוריים המובהקים ביותר דהיינו, שמירה על השטחים הפתוחים – השטחים החקלאיים, הפארקים וחופי הים. מתוך הסקירה הבין-לאומית למדנו, שכך גם מקובל במדינות מפותחות אחרות כהצדקה מספר אחד לבעלות ציבורית על הקרקע (כאשר זו קיימת).

מתוך הבדיקה עלה, שיש צורך להגדיר מחדש את מקומה של הבעלות הלאומית, לצמצמה באמצעות הפרטה לגבי סוגים רבים של מקרקעין ולכוון את המשך הבעלות הלאומית, כך שתקלע טוב יותר ליעדים העיקריים המהווים הצדקה טובה לבעלות ציבורית על מקרקעין.

במקום להתפזר ולחול על כל סוגי המקרקעין, עם מעט מאוד הבחנה על פי יעדים, על המדיניות הקרקעית הלאומית להתמקד בעיקר ביעדים שעבורם יש לבעלות הלאומית על הקרקע הצדקה מוכחת ונזק מזערי. שהרי היום, הבעלות הלאומית על המקרקעין חלה למעשה על חיי היום-יום של מרבית תושבי ישראל בפעולות המגורים, המסחר והפיתוח הכלכלי השוטפים.

הספרות המקצועית בישראל ובמדינות דמוקרטיות אחרות, גורסת בדרך כלל, כי המניעים המכריעים של הבוחרים אינם רציונליים אלא הזדהותיים-רגשיים. בבחירות מקומיות יש, לעתים קרובות, קשר נראה לעין בין תפקודן של הרשויות הנבחרות וטובת התושבים. בשנים האחרונות מרמזים ממצאים אחדים על כך שהבוחר הישראלי נוטה להשתמש גם בשיקולים רציונליים בבחירות המקומיות. יתר על כן, תופעה מסוג זה צפויה מאחר שקיימת שקיפות של התפקוד ברשות המקומית הן בשל ההשפעה הישירה על איכות החיים של התושבים והן בשל הנהגתן ארוכת הטווח של בחירות ישירות לראש הרשות.

המחקר הנוכחי בדק את הקשר בין כמה מאפיינים של התפקוד התקציבי ברשויות ובין החלטת ראשי רשויות ותיקים להתמודד מחדש. נבדק גם הקשר בין רמת התפקוד התקציבי ומידת ההצלחה של מועמדים ותיקים שהתמודדו פעם נוספת.

התברר שראשי רשויות שהנהיגו אדמיניסטרציות שתפקודן התקציבי לקוי, נטו שלא להתמודד מחדש על תפקידם. מבין אלה שהחליטו להתמודד, הייתה נטייה לסיכויי הצלחה גבוהים יותר לאותם מועמדים ותיקים שהתפקוד התקציבי של רשויותיהם היה מוצלח יותר.

הבוחרים שקלו באופן "רציונלי" את ההצבעה או אי ההצבעה למועמדים מכהנים שכשלו בניהול התקציבי. אך בצד שיקול זה המשיכו לפעול שיקולים נוספים, ובכללם שיקולים רגשיים-הזדהותיים, המאפיינים בדרך כלל את הבוחר הישראלי.

המחקר מתבסס על נתונים משני סוגים. סוג הנתונים האחד נוגע לתפקוד התקציבי של הרשויות המקומיות שנבדקו. הנתונים הנוגעים לעניין זה נמסרו על ידי משרד הפנים.

 סוג הנתונים האחר נוגע לתוצאות הבחירות המקומיות בנובמבר 1993 ולתוצאות הבחירות המקומיות ב-1998. הנתונים הנוגעים לבחירות הראשונות נלקחו מתוך ספר תוצאות הבחירות שיצא לאור על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה,המפקח הארצי על הבחירות במשרד הפנים וחברת מלם מערכות בע"מ. הנתונים הנוגעים לתוצאות הבחירות האחרונות נאספו מתוך ילקוט הפרסומים לשנת תשנ"ט.

המחקר התרכז בתשעים וחמישה יישובים, שבהם רוב האוכלוסייה יהודית ושבהם התקיימו בחירות מקומיות בשני המועדים הנזכרים. בשישים ושבעה מן היישובים הללו התמודד ראש הרשות שזכה בבחירות 1993 גם בבחירות 1998.

למחקר זה יש השלכות מעשיות ותיאורטיות חשובות ביותר. הממצאים של המחקר עשויים להשפיע מבחינה מעשית הן על דרך תפקודם של הנבחרים לעמוד בראש רשויות מקומיות והן על תפקוד השלטון המרכזי כלפי רשויות מקומיות בעניינים של מינהל ותקציב. בתחום התיאורטי נוגע המחקר בשאלת מניעי ההצבעה, המשמשת מוקד למחקר המדעי של הדמוקרטיות המודרניות מזה כמה עשרות שנים.

באווירה התחרותית הקיימת בין ערים סביב עידוד הפעילות הכלכלית ברמה המקומית, נערך חיפוש מתמיד אחר כלים ומיזמים חדשים. בשנים האחרונות אנו עדים לקידומם של פרוייקטים רבים כגון קניונים, פארקים לתעשיות היי-טק ואפילו מוסדות להשכלה גבוהה, העשויים לשמש כמנופים לפיתוח הכלכלי המקומי. בהקשר זה, עולה גם הנושא של בתי קזינו ככלי לפיתוח מקומי, בדרך כלל במעטפת של קידום ענף התיירות. הדיון הציבורי סביב נושא זה מתנהל ברובו במישור הטכנוקרטי. הוא נסב סביב הצדדים הרגולטיביים של הפעלת בתי קזינו, ומתעלם מההשלכות של מיזם זה על העיר והאזור המארחים. רווחת הנחה סמויה שהקמת בתי קזינו בארץ היא כורח המציאות ושניתן לנתב ולפקח על התפתחותה בעזרת הכלים הניהוליים המתאימים.

פרסום זה מדגיש את הצורך להתייחס להשפעות המקומיות של תוכניות פיתוח ומביא את המקרה של פיתוח בית קזינו באילת כדוגמה. הוא סוקר את הניסיון מחוץ לארץ בתחום זה ומעמיד את היתרונות מול החסרונות ברמה המקומית. הפרסום אף מדגים סימולציה של הקמת בית קזינו באילת כדי להעריך את ההשפעות הכלכליות-אזוריות הצפויות ממפעל כלכלי זה. בדיקה זו מעלה היבטים מספר בעלי משמעות, מעבר למקרה הספציפי של הקזינו, שהנם רלוונטיים לכל הערכה של השפעות של פרויקט פיתוח על הכלכלה המקומית.

היבט ראשון הוא האפשרות שפיתוח כלכלי אינו מביא לרווחה כלכלית מקומית. שינויים בהיקף הגולמי של התוצר, ההכנסה והתעסוקה המקומית עדיין אינם מבשרים שינוי ברווחת תושבי המקום. במקרה של קזינו באילת, חלק ניכר מהביקושים שהוא יוצר מורגש מחוץ לכלכלה המקומית. ובמידה בה מועסקים באים מחוץ לאזור, אזי השינוי הגולמי בתעסוקה המקומית כלל אינו מצביע על שינוי ברווחה המקומית. ישנן גם סיבות טובות להניח כי חלק מביקוש הנוצר על ידי המפעל הכלכלי אינו ביקוש חדש (הנובע מפעילות 'ייצוא'). אלא,  ביקוש המחליף את הביקוש הקיים בענפים דומים. היבט שני הוא שגם אם לפרויקט ישנן השפעות פיסקליות חיוביות עדיין אין בכך בהכרח כדי לתרום להשפעות כלכליות חיוביות ברמה המקומית (במובן של יצירת הזדמנויות כלכליות לתושבים מקומיים, קשרים בין-ענפיים מקומיים וכד').

המקרה הפרטני של הקזינו יכול ללמד על צורת הבדיקה המפוכחת שצריכה ללוות את ההחלטה על אימוץ כלי זה או אחר כדי לקדם את הכלכלה המקומית. קובעי מדיניות עשויים להסתנוור בנקל מתחזיות וורודות, המתייחסות לתעסוקה חזויה ולהכנסות מקומיות (ציבוריות ואישיות) הצפויות מפרויקט הפיתוח. אולם, הבחינה האמיתית צריכה להיות לא רק 'כמה ביקוש' אלא 'כמה ביקוש יישאר במקום'. לא רק 'כמה תעסוקה' אלא 'כמה תעסוקה תלך לתושבי המקום'? כאשר מעמידים שאלות אלה, התוצאות לעתים, נראות פחות מובטחות.

משבר כספי חמור פוקד כיום את הרשויות המקומיות.משבר זה הוא תוצאה מצטברת של תהליך מתמשך של כשלי ניהול מקומי ומדיניות ממלכתית.הוא מציב קשיי תפקוד גוברים והולכים לרשויות מקומיות, מערער את יציבותם החברתית וכלכלית של יישובים רבים ומאיים על רווחתם של רבים מאזרחי המדינה.מחקר מדיניות זה מתמקד בקשר שבין המימון הממשלתי לבין המשבר הכספי של השלטון המקומי. ניתוח השינויים שחלו במקורות המימון של השלטון המקומי בשני העשורים האחרונים חושף תהליך של גריעת מקורות מצד השלטון המרכזי,תוך הסטה מסיבית של משאבים ה"מיועדים" לשלטון המקומי לתכליות אחרות והעלאת נטל המיסוי המקומי. "פיצוי" ממשלתי מאוחר, באמצעות מענקים לכיסוי גירעונות והסדרים פיננסיים שונים הצליח לדחות לפרקי זמן קצרים את המשבר הכספי, אך בהיעדר מנגנוני אכיפה נאותים לא הושג ריסון אמיתי של הניהול הגירעוני של הרשויות המקומיות. תפנית חדה במדיניות הממשלתית מאז 1997, בעיקר התנתקות מסיוע "אוטומטי" לרשויות גירעוניות, גררה את השלטון המקומי למשבר החמור ביותר שאי-פעם פקד אותו.

לא מעט אנרגיה ארגונית ואישית הושקעו בעשור האחרון בליבון סוגיית השתתפות הממשלה במימון השלטון המקומי והיא עדיין ממתינה לפתרון מוסכם ומשכנע. חלק גדול מהמאמצים שהושקעו נידונו למפרע לתוצאות דלות משום התייחסותם הצרה. נושא המימון הממשלתי של המגזר המוניציפלי חורג זה זמן רב ממישור הפתרונות הטכניים-נוסחתיים ויש לבחון אותו בהקשרים עקרוניים שונים הקשורים במערכת היחסים ביניהם ובאחריות המדינה לשירותים הניתנים לאזרח.עבודה זו מצביעה על השינוי הנורמטיבי שחל בשלטון המרכזי ועל הפער הנפער בין שני מודלים קוטביים של שלטון מקומי: המודל ה"רווחתי" והמודל ה"כלכלי". על רקע זה, מוצג מודל מימון ממשלתי חלופי – המבוסס על הדגם הבריטי – היוצר הבחנה ברורה בין אחריות ממלכתית לבין אחריות מקומית. זאת, במקביל ליצירת כלי הקצאה אחיד, שקוף ושוויוני.

בשנים האחרונות מתהווים הסדרים חדשים למימון הפיתוח, לניהולן ולתפעולן של תשתיות מים וביוב במגזר המוניציפלי. הסדרים אלה מאופיינים בשותפות גוברת והולכת של המגזר הפרטי עד כדי אפשרות להפרטה מוחלטת.

מציאות זו נוצרת בעקבות תהליך דו-כיווני של יוזמות מקומיות ומדיניות ממלכתית.היוזמות המקומיות הן דוגמה קלאסית להתווית מדיניות מלמטה (making bottom-up policy ).הן מעצבות מדיניות בכך שהן הולכות ויוצרות עובדות בשטח.אם הן מוצלחות,הן יוצרות לגיטימציה להתפתחות מגמה מקיפה יותר. הופעתן של יוזמות אלה היא ביטוי חלקי לכישלון המדינה בהתוויית מדיניות מוגדרת ועקבית ובאכיפתה.

רק בשנים האחרונות נעשים ניסיונות רציניים יותר לעיצוב מדיניות שיטתית ומחייבת.המדיניות הממלכתית מחפשת דרכים להתאים את עצמה לשינוים המתפתחים,אך מתקשה לנתבם. על שולחן השרים הממונים מונחת עתה הצעת חוק בדבר העברת האחריות על השירותים לתאגידים עסקיים. ההצעה מושתתת על עקרונות מדיניות שגובשו בפורומים מקצועיים שונים, שדנו בעתיד משק המים והביוב בישראל: הוועדה לבחינת הניהול של אספקת המים בישראל (ועדת ארלוזורוב) והוועדה להכנת חוק תאגידי מים וביוב (ועדת סוארי).
המדיניות המתגבשת חותרת לנתק את האחריות לאספקת שירותים אלה מהרשויות המקומיות ולהעבירה לתאגידים עסקיים. מדיניות זו מציגה שינוי מהותי בתפיסה הממלכתית של שירותים אלה: מעבר משירותים ציבוריים ללא כוונת רווח לשירות תשתית מפוקח. שינוי זה מניח גם מעורבות גוברת של המגזר הפרטי, לרבות האפשרות של הפרטה כוללת של השירות. במקביל, אך באופן בלתי תלוי, מתפתחים פרויקטים שונים ביוזמה מקומית הנשענים על הון ועל ידע פרטיים.

המדיניות המוצעת שואפת לשנות באופן גורף את הבסיס ואת דפוסי הפעילות שאפיינו את ניהול נושא המים והביוב עד כה. בדומה לכל שינוי  מקיף אחר בישראל, גם כאן נשאלת השאלה האם השינוי אפשרי. מעצבי המדיניות המוצעת מודעים היטב לקשיי היישום. מתוך הערכת ההתנגדות הצפויה הם נמנעים מלהציג את נושא התאגוד - על הנחותיו והשלכותיו -כפתרון מחייב. בהשארת שיקול הדעת לרשויות הם יוצרים, בלי להתכוון לכך, מערכת הסותרת את עקרונותיה ופוגעת בסיכוייה. החוק המוצע מותיר ת סוגיית התאגוד להחלטה מקומית, ולכן צפויה להיווצר מערכת מפוצלת, הנשענת בחלקה על הסדרים קיימים (רשויות מקומיות, איגודי ערים)ובחלקה על הסדרים חדשים  (תאגידים מקומיים), ובהתאם  - על כללי עילות, סטנדרטים ומחויבויות שונים. במצב זה ספק רב אם התוצאות  הכלכליות, הניהוליות והסביבתיות יהיו בהתאם לראוי ולנדרש.

נראה כי אחת הסיבות שהביאו להסתבכות זו היא ההפרדה המתבקשת בין נושא המים ונושא הביוב. למרות הקשר הלוגי ביניהם לא ניתן להתעלם מההבדלים ביניהם. לא הממד הניהולי התפעולי של נושא המים הוא זה הטעון שינוי מהותי, אלא הניהול כספי.

הפיכת רוב התקבולים המתקבלים ממכירת מים לעוד הכנסה עצמית בידי הרשויות מנציחה בעיה עקרונית וכללית של מימון מוניציפלי, תוך פגיעה בהשקעה חוזרת שלהם בייעודם האמיתי (השבחת התשתיות ופיתוחן).

מתווי המדיניות המוצעת היו מודעים לחיוניות הכספית של התקבולים ממכירת מים, אך הם נמנעו מלבצע את הצעד המתבקש: חיוב התאגוד תוך הבטחת מקור מימון חלופי אשר יפצה את הרשויות. בשל אי-הרצון ליצור קשר זה הועדפה אופציית ההגמשה,דהיינו אי-כפיית התאגוד והשארתו כבחירה רצונית.

בניגוד למשק המים, נושא הביוב אינו מפותח דיו. לאחר הקמת התשתיות המרכזיות בשנות השישים לא השקיעה המדינה משאבים בהיקף הנדרש. מרבית הרשויות המקומיות התעלמו מהנושא. רק בראשית שנות השמונים,בעקבות הפיתוח המואץ שנלווה לעלייה הגדולה, הפך נושא הביוב לקריטי.עתה נדרשה המדינה להשקיע תוך פרק זמן קצר יחסית השקעות העולות על שלושה מיליארדי ש"ח.

במקצת מהרשויות, הנהנות מפיתוח מואץ, הפך הנושא לחיוני ודחוף, ומכאן נכונותן לפתח את התשתיות הנדרשות. זה גם הרקע לפתיחותן של רשויות מקומיות לשלב גורמים פרטיים, במסגרת הסכמי BOT ( build-operate-transfer), צעד הפוטר אותן מהצורך להשקיע ישירות את סכומי העתק הנדרשים. למראית עין משתלבת המדיניות הממלכתית המוצעת היטב עם יוזמות מקומיות אלה, אולם בראייה ממלכתית כוללת דווקא עובדת היותם מיזמים מקומיים היא הבסיס לחולשתם.

בהיעדר תכנון ממלכתי כולל וקביעה מחייבת של אזורי שירות רלוונטיים פרויקטים מוקמים על בסיס מזדמן, ע"פ נוחיותן של הרשויות המעורבות ותחושת הדחיפות שלהן.

גודל הפרויקט אינו נקבע על ידי התועלת הלאומית (תרומתו ליצירת תשתית ארצית כוללת), אלא נגזר ממספר הרשויות המעורבות (לרבות פרויקט של רשות אחת בלבד) ונכונותן להשתתף בו. המגמה המסתמנת כיום היא התארגנויות וולונטריות מזדמנות,ובהיעדר מדיניות ממלכתית תקיפה נמנעת האפשרות להביא את כלל הרשויות באזור מוגדר להצטרף לפרויקט.

להבדלים בהתפתחות נושאי המים והביוב השלכה ישירה על המעורבות של המגזר הפרטי. במקרה של שירותי המים, תרומתו האפשרית של המגזר הפרטי היא בתחום הניהולי והתפעולי. רמת הפיתוח של התשתיות הקיימות אינה מצריכה השקעות מיוחדות, העשויות להצדיק פנייה אל המגזר הפרטי כמקור מימון. ההשקעות הדרושות לצורך חידוש המערכת והשבחתה יכולות להיות ממומנות באופן שוטף, כחלק מחיוב הצרכן. שונה המצב בנושא הביוב. כאן, בהתחשב בהיקף העצום של ההשקעות הנדרשות, דחיפות הפתרון והיכולות המקצועיות החסרות ברוב המגזר המוניציפלי מצדיקות מעורבות פרטית.

המלצות

הגורמים הממלכתיים נדרשים לגלות גישה דיפרנציאלית, התואמת את ההבדל בין שני הנושאים. עליהם לפתח עקרונות אופרטיביים בהתאם. מול העמימות המתוכננת הכלולה בהצעת החוק הנוכחית נדרשת קביעה ברורה של מידת המעורבות הרצויה של המגזר הפרטי בכל תחום וסוגי השותפויות המתבקשות במצבים שכיחים שונים.

הסוגיות העיקריות העומדות על הפרק:

המתכונת המוצעת של תאגוד רצוני אין בה כדי להבטיח את השגת התאגוד.

א.    יש צורך לקבוע את התיחום האזורי הנכון של המדינה מבחינת משק המים והביוב.

ב.     יש לשקול להפריד בין תשתיות מים וביוב, בעיקר על מנת להבטיח שנושא הביוב אכן ימצא פתרון במסגרת אזורי שירות מיטביים.

ג.      יש לתכנן הסדר מימון לתקופת מעבר אשר יאפשר לרשויות להיגמל משימוש בתקבולים ייעודיים אלה בתזרים המזומנים השוטף של הרשויות המקומיות. שאלת העברת השליטה לידיים פרטיות לאחר תום תקופת המינימום של שליטה ציבורית עדיין נותרה עמומה. העברת מערכות תשתית לשליטה פרטית מצריכה התייחסות הרבה יותר מעמיקה, הן מן ההיבט הציבורי הרחב והן מבחינת לימוד לקחים מחו"ל (בעיקר הניסיון הבריטי). למעט הפרטה מטעמים אידאולוגיים, אין הוכחה לצורך או לכדאיות שבהעברת מערכות אלה לידיים פרטיות

ד.     יש להאיץ את מדיניות התאגוד תוך עיצובה מחדש ברוח ההמלצות המוצגות כאן והימנעות מאישור פתרונות נקודתיים העלולים להכשיל את סיכוייהם של פתרונות אזוריים.נוכח ההשלכות המרחיקות לכת של המדיניות המוצעת מומלץ לאפשר דיון ציבורי הולם ולא להסתפק בדיונים בפורומים ממשלתיים סגורים.

מאמר זה מתבסס על עבודת גמר לתואר מוסמך בגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים. העבודה בחנה את התפרוסת המרחבית של היוזמות בקרקע החקלאית הציבורית בישראל בעקבות החלטות 533 ו-611 של מועצת מקרקעי ישראל.

הניתוח נעשה בשתי רמות: ברמה האזורית נעשה ניתוח תיאורי בו נבדק ונלמד לעומק תהליך שינוי היעוד בקרקע החקלאית. ברמה הארצית נעשה ניתוח כמותי, בו נבדק הפיזור המרחבי של היוזמות כפונקציה של שורת משתנים. מאמר זה מתרכז בעיקר בניתוח הארצי-כמותי.

סקירה זו עוסקת בקשר שבין ארגון מערכת השלטון המקומי במטרופולין לבין הפיתוח המקומי. הסקירה מציגה את הדוגמה הייחודית של שלטון מטרופוליני באינדיאנפוליס ודנה בכדאיות הקמתן של רשויות מטרופוליניות דומות בישראל. המלצות הסקירה מדגישות את תרומתן האפשרית של רפורמות כאלו לתחרותיות של מטרופולין באר שבע ולמרחב ירושלים על מאפייניו ובעיותיו הייחודיות.

מחקר זה ממשיך שורת מחקרים שנערכו במכון פלורסהיימר ושעסקו בכיוונים לרפורמה במפת הרשויות המקומיות ובמימונן. המחקר מזהה גורמים שהשפיעו על חוסנן התקציבי של רשויות מקומיות בישראל ואת השפעתם של שינויים שבוצעו במימון הרשויות המקומיות על הפערים בין הרשויות המקומיות. ההמלצות העיקריות הנובעות ממחקר זה כוללות הצעות לצמצום מספרן של הרשויות המקומיות הקטנות ולצמצום הפער בין רשויות מקומיות ערביות לרשויות יהודיות, זאת במטרה להפוך את מערכת השלטון המקומי ליעילה ושוויונית יותר.

בשנים האחרונות עוסקת קהילת קובעי המדיניות ברמה הארצית וברמה המקומית בשאלה האם להכניס לשוק ההון בישראל איגרות חוב מוניציפליות שיאפשרו לרשויות מקומיות לגייס הון לפיתוח, וזאת על מנת להרחיב את מעגל מקורות המימון שלהן. מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, במסגרת תכנית המחקרים על ניהול ופיתוח מקומי, יזם מספר פעולות מחקר בסוגיה זו. מחקרם של פרופ' נחום ביגר וד"ר סטיבן פלאוט, מומחים בתחום המימון, בוחן סוגיה זו באספקלריה של הניסיון הרב שנרכש בתחום איגרות החוב המוניציפליות בארצות הברית. שני החוקרים מעלים הצעות מספר כיצד לבנות את האפשרות של הנפקת איגרות חוב מוניציפליות בישראל. בקרוב תצא לאור חוברת נוספת על הנפקת איגרות חוב מוניציפליות ייעודיות בישראל שהוכנה על ידי אבי חפץ ואחרים. 

במסגרת תוכנית מחקרים המתקיימת במכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, בנושא מנהל ופיתוח מקומי בישראל, ערך ד"ר נחום בן-אליא מחקר על האפשרות של הנהגת תפקיד מנהל עיר מקצועי (City Manager) בישראל.
תפקיד זה הונהג בחלק מהרשויות בצפון אמריקה ומערב אירופה ובא להחליף חלק ניכר מתפקידיו של ראש עיר נבחר, הנתון לשיקולים פוליטיים ולעיתים אינו בעל מיומנויות מקצועיות של ניהול מערכת עירונית. החוקר סוקר את הדגם של ניהול עיר באמצעות מנהל עיר מקצועי המודרך על-ידי המועצה נבחרת של הרשות המקומית, בוחן את ההיבטים השונים של הנהגת דגם זה בישראל ומעלה מספר המלצות בעניין. ד"ר בן-אליא מציע מנהל מקצועי ברשות מקומית בישראל בה קיים חוסר שביעות רצון מניהול הרשות על-ידי ראש עיר נבחר.

במסגרת מקבץ מחקרים הבודקים אפשרות הנפקה של איגרות חוב בישראל, הנערכים במכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, הכינו רו"ח ענת בביץ ורו"ח קובי נבון מחקר העוסק בבירור שינויי החקיקה הדרושים לשם כך. המחברים סקרו את כלל החוקים המשפיעים או עשויים להשפיע על הנפקת איגרות חוב מוניציפליות, ועל בסיס סקר זה הגיעו לשורה של המלצות הנוגעות לשינויים נדרשים בפקודת העיריות (נוסח חדש), בחוק יסודות התקציב תשמ"ה-1985, בחוק ניירות ערך וכן שינויים בחקיקה הפיסקלית הנוגעת לחוק מס ערך מוסף ולפקודת מס הכנסה. המחברים מפרטים כיצד יש להסדיר בחוקים הפיסקליים את נושא החברות העירוניות ואת היחסים בינן לבין הרשויות המקומיות.

המרחב הכפרי בישראל עומד בפני שידוד מערכות: ירדה חלקה של התעסוקה הכפרית; הצטמצם השיתוף ביישובים החקלאיים; נוספו יישובים כפריים המשמשים למגורים בלבד. המשבר הכספי שהתרחש בשנות השמונים האיץ תהליכים אלה. בשנות התשעים נפרדה ההגנה על הקרקע החקלאית בשל הביקוש לקרקע למגורים בפרברי הערים הגדולות. המועצות האזוריות, המהוות את המסגרת המוניציפלית לניהול החיים הקהילתיים והכלכליים במרחב הכפרי בישראל צריכות לתמודד עם מציאות חדשה זו, אך לא כולן ערוכות לכך. מחקר זה סוקר את התמורות, מנתח את הבעיות שצמחו עם הזמן, מצביע על האתגרים הניצבים בפני קובעי המדיניות ואף מציע דרכי פעולה אפשריות על-מנת לעמוד באתגרים אלה. דרך פעולה אחת היא איחוד רשויות מקומיות והתאמת הגבולות המוניצפליים. דרך שניה היא שינוי במבנה התפקודי של השלטון המקומי במרחב הכפרי תוך התייחסות למציאות החדשה בה טושטשו ההבדלים בין יישובים כפריים לעירוניים.

החשיבות הכלכלית והחברתית העצומה של אזורים מטרופוליניים בעולם כיום העניקה משמעות גוברת לסוגיית הניהול והממשל בהם, לא רק לאזרחים אלא גם לממשלות מרכזיות. בכל העולם מתנהל חיפוש מתמיד אחר עקרונות מנחים שיהוו דגם של ממשל מטרופוליני מצליח. שאלת המפתח היא: אלו סדרי ממשל וניהול עשויים להבטיח איכות חיים משופרת לתושבי המטרופולין?
תשובות לשאלה חיונית זו צריכות להכיר בעובדה שהקונטקסט של ממשל מטרופוליני בתום המאה העשרים שונה בתכלית מזה שנודע בתקופות קודמות, בשל השפעתן העצומה של שתי מגמות מבניות שהתרחשו בעת ובעונה אחת: גלובליזציה וביזור.
הגלובליזציה הופכת על פיה את הכלכלה העולמית על ידי הגברת התחרות ואי-היציבות ובה בעת מתחולל שינוי משמעותי באידאולוגיה הפוליטית, שתוצאותיו הן הקטנת הממשלה. מגמה זו של אחריות גדלה ומשאבים מצומצמים יוצרת לחץ מואץ לשינוי בזירת הממשל, המורכבת דיה, שנקראת ממשל מטרופוליני.
פרסום זה מתאר את אופיו של הקונטקסט החדש ואת השלכותיו העיקריות לגבי ממשל מטרופוליני.עוד הוא מנסה להידרש לאתגר שמציב הקונטקסט המשתנה על ידי שימוש בחידושים המבצבצים באזורי מטרופולין רבים. אלה מובילים למסקנה כי קיימים שלושה תפקודים שמספקים את המינימום ההכרחי הדרוש לקיומו של ממשל מטרופוליני יעיל, ואלה הם: "חזון" מטרופוליני, אסטרטגיה מטרופולינית ומודיעין. לא פחות חשובה היא המסקנה שתפקודים אלה יתמודדו עם סדר עדיפויות חדש בממשל המטרופוליני באמצעותם של מגוון משתתפים חדשים ודרכי עבודה חדשות.