במאמר זה נידונים תהליכי ההדרה של אזרחי ישראל הערבים-פלסטינים ממדינת הרווחה הישראלית תוך ניתוח של מדיניות השיכון שננקטה בשלושת העשורים הראשונים לאחר כינון המדינה. הניתוח מתמקד במערך המוסדי שפעל בתחום זה, בתוכן המדיניות, בדרכי יישומה, ובאינטרסים המוסדיים אשר השפיעו על עיצובה.
כמו כן, הושם דגש מיוחד על ניתוח האינטרסים של המדינה שהתהוו סביב סוגיית השליטה הטריטוריאלית והפריסה המרחבית של האוכלוסייה הערבית. סוגיות אלה נידונות בהקשר של העקרונות המוסדיים ושל המטרות הפוליטיות שהנחו את מדיניות השיכון ה"כללית" (קרי: אותה פעילות מדינתית שנועדה להקצות משאבי דיור לקבוצות נבחרות בקרב האוכלוסייה היהודית). המדיניות הדואלית שהתגבשה הביאה להדרה כמעט מוחלטת של האזרחים הערבים-פלסטינים משדה הפעולה של המדינה בתחום; דבר אשר היו לו השלכות משמעותיות מבחינת מיקומם הריבודי בזירת הדיור. הדרתם ממעגל הזכאים לתוכניות הסיוע שהמדינה הפעילה גרמה לצמצום ניכר בנגישותם למשאבי דיור, וכך השפיעה על סיכויי החיים של אוכלוסייה זו גם בממדים ריבודיים אחרים.