מחקר זה הוא חלק מעבודת דוקטורט שערך המחבר בהדרכתו של פרופ' שלמה חסון מהמחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים. המחקר מנתח שבעה מקרי בוחן של מאבקים סביבתיים בולטים בישראל מבחינה תרבותית פוליטית, ומאפיין את סוגי המאבקים ואת טיפוסי הארגונים הסביבתיים שהובילו אותם. מטרת האיפיון היא להציג את מידת האפקטיביות של המאבקים ואת אופן השפעתם על המרחב הגאוגרפי, הפוליטי והתרבותי בישראל.

התובנה המרכזית העולה מהמחקר היא כי ארגוני הסביבה הביאו ליצירת שינוי תרבותי עמוק בחברה הישראלית, אשר בא לידי ביטוי הן ברמת השיח הציבורי והן במידת ההשתתפות הפעילה, במיוחד ברמה המקומית. שינוי זה הוא תגובה למגמת הפיתוח המואץ העוברת על ישראל, כמו גם התאמה תרבותית לפעילות העולמית בתחום הסביבתי.

עוד עולה מהמחקר, כי בישראל קיים פער משמעותי בין החברה האזרחית לבין המערכת הפוליטית הארצית, מבחינת התפיסה הערכית של הנושא הסביבתי. פער זה משקף לא רק את הבדלי האינטרסים בין שני הגורמים, כי אם גם את השוני התרבותי ביניהם לגבי תמונת העתיד של המרחב הפיסי והחברתי בישראל. מצב זה אינו מבשר טובות ל"תרבות הירוקה" המתעצמת בארץ, שכן הזירה החיונית לקידום הנושא הסביבתי היא המערכת הפוליטית הארצית, כפי שקורה במרבית המדינות המפותחות בעולם

מחקר זה בוחן היבטים משפטיים הנוגעים לשימוש בהסכמי פיתוח בין רשויות מקומיות ליזמים פרטיים. הסכמים אלה, הנוגעים לאופן הפיתוח של מקרקעין פרטיים, כוללים חילופי תמורות תכנוניות, קנייניות, כספיות ואחרות בין הצדדים, תוך הגמשה של הדין החל. על מנת לעמוד על היקף התופעה המחקר מציג ומנתח, בין היתר, את הסכמי הפיתוח כרתה עיריית ירושלים בשנים האחרונות. השאלה המרכזית הנבחנת בחיבור היא שאלת חוקיות הכריתה של הסכמים אלה, לאור מעמדה של הרשות המקומית החייבת לפעול בכפוף לחוק. פסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 368/06 דירות יוקרה בע"מ נ' ראש עיריית יבנה (ניתן ביום 27.6.2011), אשר שינה את ההלכה בעניין זה, זוכה לניתוח ראשון מסגרת מחקר זה. שיקולי מדיניות משפטית המנותחים בחיבור מהווים בסיס לגיבוש פרשנות מצמצמת לפסק הדין.

המחקר דן בעקרונות הפיקוח האזרחי על אחזקת קרקע וניהול המרחב לצורכי מערכת הביטחון בישראל. יחסי הגומלין בין התחום האזרחי לתחום הביטחוני באים לידי ביטוי גם בממד הטריטוריאלי, כאשר חולשת הפיקוח האזרחי נובעת מהיעדר תפישת-על מדינתית המשקללת את כל צורכי השימוש בקרקע. ייצוג המערכת הצבאית והביטחונית במערכות התכנון האזרחית לעומת היעדר ייצוג אזרחי במערכת התכנון הצבאית והביטחונית היא

א-סימטריה בולטת. מנגנון הפיקוח האזרחי הוא שצריך להנחות את עקרונות עיצוב המרחב, ויעד זה מעלה את השאלות כיצד לשפר את הדיון הציבורי על צורכי החברה האזרחית לעומת צורכי צה"ל? איזה גורם ממלכתי יכריע במחלוקות בהן מוטל חיסיון על שיקולי מערכת הביטחון? האם אפשר ליצור תוכנית ארצית סטטוטורית של שימושי קרקע ביטחוניים, והאם יצירת שינוי בהתנהלות הקרקעית של הצבא ומערכת הביטחון דורשת שינוי חקיקתי או תכנוני?