מחקר זה בוחן בתקופות זמן שונות, את תרומתו של ההון החברתי בהתמודדות עם מצבי המתח והמשבר שעברו תושבי חבל עזה בשנים האחרונות. ההנחה היא שדווקא במצבי משבר ניתן לזהות את מרכיביו של ההון החברתי ולעמוד על ההבדלים בתרומתו בין הקהילות השונות. לצורך זה אומצה מתודולוגיה המאפשרת לבחון את מרכיבי ההון החברתי האובייקטיביים והסובייקטיביים .המחקר מתבסס בעיקר על ראיונות עומק עם המתיישבים, משנת 2003 ועד למספר חודשים אחרי הפינוי. באופן כללי ניתן ללמוד שהאיום הביטחוני ואיום ההתנתקות גרמו להתחזקות ההון החברתי בכל היישובים. ההון החברתי מצדו תרם במידה רבה ליכולת העמידה של התושבים כנגד האיומים השונים. יחד עם זאת אופן ההתמודדות עם האיומים מושפע מהסביבה התרבותית אליה משתייכת כל קבוצה והיא זו שקבעה את איכותו ומידת השפעתו לאורך זמן של ההון החברתי. המחקר מגיע למסקנה שצדקו המתיישבים בדרישתם לשמר את הקהילות גם לאחר הפינוי ובמקרים בהם נעשה הדבר ביוזמת המתיישבים, יכולתם להתמודד עם משבר הפינוי מבתיהם התגלתה כטובה יותר.

מאמר זה מתאר את קשיי ההתמודדות של מתיישבי חבל עזה נוכח ההתנתקות הממשמשת. הוא מדגיש את המשותף והמבדיל ביניהם ומצביע על ההשלכות של עמדותיהם השונות בכמה נושאים מרכזיים: תפיסת עולם דתית-אמונית, אידאולוגיה של האחזות בקרקע, דאגות כלכליות, קשרים חברתיים-קהילתיים ומצוקות פסיכולוגיות אישיות. הדברים מבוססים על ראיונות עומק שנועדו לשקף מגוון רחב ככל האפשר של דעות והשקפות עולם של המתיישבים ולנסות להאיר בפני הקוראים ומקבלי ההחלטות, שאינם מצויים בגווניה המיוחדים של אוכלוסיית חבל עזה, את עולמם התרבותי והחברתי של המתיישבים.