הסכם השלום ההולך ונרקם בין מדינת ישראל למדינות ערב ואש"ף, כמייצג את העם הפלסטיניף, עשוי לחולל תהליכים ותנאים חדשים ביחסים בין יהודים לערבים באזור. בחיבור זה אנו מבקשים לדון בהשלכות האפשריות של תהליך השלום על הערבים בישראל על בסיס מגמות קיימות ומאפיינים ראשיים של האוכלוסייה הערבית והיהודית. להלן כמה מן המחשבות העולות בבחינה של ההתפתחויות הצפויות בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל בעקבות תחילתו של כינון שלום בין ישראל למדינות ערב והפלסטינים:
לאחר כינון השלום תעביר האוכלוסייה הערבית בישראל את עיקר תשומת ליבה מסוגיית השלום בין ישראל לפלסטינים לסוגיית השוויון בין יהודים לערבים. בעקבות כינון השלום עשויה לחול הדגשה מחדש של מדיניות פיזור האוכלוסייה היהודית אל אזורי שוליים, בהם קיימים ריכוזים של אוכלוסייה הערבית. ההשקעות הרבות ביישובים יהודיים, ללא השקעות מקבילות ביישובים הערביים הסמוכים, עשויות להגביר את תחושת האי-שוויון. התגברות צפויה של עליית יהודים לישראל עשויה להגביר את התחרות בין יהודים לערבים בשוק העבודה ובשוק הדיור באותם תחומים בהם עשויה לגרום לצמצום בפעילותן של תעשיות כאלה בישראל, בהן יש ייצוג נכבד למועסקים ערבים. כינון השלום עשוי להביא בעקבותיו הצטרפות גוברת של ערבים לכוחות הביטחון כמקור פרנסה, בייחוד ביישובים קטנים באזורי שוליים. הפגיעה בתחום התעשיות עתירות העבודה עשויה להיות קשה ועל המדינה להיערך להאצת ההכשרה המקצועית וטיפוח היזמות בקרב האוכלוסייה הערבית, כדי לסייע לה לקחת חלק בתעשיות עתירות הידע ובענפי המסחר החדשים שיתפתחו.

אנו מבקשים לחזור ולהעלות על סדר היום את סוגיית המדיניות כלפי הערבים בישראל וזאת על מנת שבתוך ההתרכזות בתהליך השלום עם הפלסטינים ועם מדינות ערב אחרות לא ייפקד קידומה ופיתוח יישוביה של אוכלוסייה זו, ולא ייעצרו המגמות של מדיניות השילוב ותהליכי ההשתלבות אשר החלו להסתמן לאחרונה, טרם פרץ תהליך השלום במלוא עוצמתו.

אחד האתגרים החשובים, העומדים בפני מתכננים וקובעי מדיניות, העוסקים ברשת היישובית בישראל, הוא הצורך לגבש מדיניות עיור מתאימה לאוכלוסייה הערבית.
במצב הקיים חסרים לאוכלוסייה זו מקומות יישוב עירוניים בינוניים וגדולים הן למגורים והן לפעילות כלכלית ומינהלית, המצויה בדרך כלל ביישובים מדרגים אלה. מחסור זה הוא תוצאה של נסיבות מלחמת העצמאות שבמהלכה ובעקבותיה האוכלוסייה הערבית העירונית בארץ נאלצה לצאת אל מחוץ לגבולות המדינה.יחד עמה נכרת הדרג הגבוה של מדרג היישובים הערביים. בדרג זה התרכזה אוכלוסייה של מעמד בינוני בעלת כישורים כלכליים מודרניים, ובו גם התכנסו העסקים המסחריים והמקצועיים.

עד השנים האחרונות לא הונהגה בחשיבה התכנונית הרשמית מדיניות מפורשת של עיור יזום ליישוביים הערביים. תהליכי הגידול של האוכלוסייה היו בעיקרם ספונטניים והתרחשו בכל היישובים הערביים, גדולים כקטנים. התכנון העירוני עקב אחריהם,לעתים באיחור רב, ובעיקר בתגובה ללחצים של ביקוש לקרקע לבנייה או לשינויים בתכנון מפורט.
החוקרים מציעים לנהל מדיניות של עיור מואץ של מספר יישובים ערביים נבחרים. על פי הצעה זו, יוקמו ביישובים אלה רבעים עירוניים חדשים, בהתאם לאמות מידה מודרניות של פיתוח עירוני אינטנסיבי. ברבעים חדשים אלה יתקיימו תנאים עירוניים מובהקים הן מבחינת המגורים, הן מבחינת התשתית והשירותים הציבוריים והן מבחינת הפעילות הכלכלית בתחומי המסחר, התעשייה והשירותים העסקיים. במקביל, או בשלב שני ייעשו מאמצים להסדיר את תנאי הפיתוח ברבעים הישנים של ערים אלה על מנת להכניס גם אותם אל מעגל העיור המואץ והתכנון העירוני המודרני. כתוצאה מביצוע מדיניות זו יהגרו תושבים ערבים אל יישובים נבחרים אלה, אשר יהפכו בקצב מהיר לערים בינוניות בנות 80-40 אלף תושבים.

בשנים האחרונות הופנתה תשומת הלב הציבורית אל סוגיית התת-פיתוח הכלכלי של היישובים הערביים בישראל. ביישובים אלה ישנה מידה מועטה של יזמות כלכלית מודרנית בתחומי התעשייה, המסחר והשירותים. מעטים הם מפעלי התעשייה שהוקמו על ידי יזמים ערבים ומנוהלים על ידם בהצלחה נמשכת. גם בתחומי המסחר והשירותים, ובמיוחד בשירותים עסקיים, קיימת פעילות מצומצמת של יזמים ערבים בתוך היישובים הערביים, כאשר מדובר בבתי עסק בעלי דפוסים מודרניים של פעילות כלכלית וארגונית. לעומת זאת רוב המועסקים המתגוררים ביישובים ערביים בישראל בתחומי התעשייה, המסחר והשירותים, מוצאים את תעסוקתם ביישובים יהודיים. על מנת להביא לידי האצת הפיתוח הכלכלי ביישובים הערביים דרושות פעולות שונות, הן בתחום היזמות העצמית, הן בתחום המדיניות הכלכלית הציבורית והן בתחום התכנון המרחבי. במאמר זה מבקשים החוקרים להתמקד בהיבט של התכנון המרחבי ולדון בהצעה להקים מרכזי פיתוח חבליים המשותפים לרשויות יהודיות וערביות על מנת להוסיף מסגרת של תכנון מרחבי שתיצור תנאים להאצת הפיתוח הכלכלי והיישובי בקרב האוכלוסיה הערבית בישראל.

התפרוסת הנוכחית של האוכלוסייה הערבית בישראל עוצבה במהלך שנת 1948 עם הקמתה של מדינת ישראל. בנסיבות המלחמה שליוותה את הקמת המדינה החדשה יצא חלק גדול מן האוכלוסייה הערבית את שטח המדינה החדשה. החלק הקטן שנשאר בתוך גבולות המדינה מצא עצמו בעיקר באזורי שוליים רחוקים, בגליל ובנגב. הדפוס הגאוגרפי הראשי של האוכלוסייה הלא-יהודית שניצוק בראשיתה של המדינה היה היפוכו של זה שמאפיין את האוכלוסייה היהודית שהתרכזה במרכז הארץ וזכתה ביתרונות הכלכליים שבאים ממגורים ופעילות בגלעינה הצפוף של מדינה.
במאמר זה מבקשים החוקרים למקד את תשומת הלב בתפרוסת האוכלוסיה הערבית, להציג את דפוסיה הגיאגרפיים, להסביר את הגורמים העומדים ביסודם של דפוסים אלה ולצביע על תהליכי שינוי המתחוללים בעת האחרונה ואשר עשויים להמשיך ולהתרחש בשנים הבאות.