אתר זה משתמש בקובצי Cookie כדי לעזור לנו להעניק לך את החוויה הטובה ביותר כשאתה מבקר באתר שלנו. על ידי המשך השימוש באתר זה, אתה מסכים לשימוש שלנו בעוגיות אלו.
תכנון הקיבוץ היווה מאז ראשית ימיה של ההתיישבות הקיבוצית אתגר אדריכלי ייחודי, שנבע מהיות הקיבוץ צורת חיים וולונטרית המבוססת על שוויון, עזרה הדדית ושותפות מלאה בכל תחומי החיים, כולל ברכוש ובקרקע. רעיונות השיתופיות והשוויוניות באו לידי ביטוי בעיקרון התכנוני של מרחב משותף לכל תפקודי החיים והחתירה לאורח חיים המבוסס על פשטות וצניעות והכתיבו הסתפקות בנורמות דיור צנועות מאוד. בעשורים האחרונים חל שינוי חד באידיאולוגיה ובערכים המכוננים של החברה הקיבוצית. קיבוצים רבים מתנסים בדרגות שונות של הפרטת המרחב הקיבוצי המשותף ויש הטוענים כי קיימת סכנה להרס מרקמו הייחודי. המחקר נערך במסגרת לימודים לתואר מוסמך במכון ללימודים עירוניים ואזוריים במחלקה לגיאוגרפיה של האוניברסיטה העברית בהנחיית פרו' ארזה צ'רצ'מן ופרו' ערן רזין. מטרת המחקר היא לעמוד על השינויים החלים בתכנון המרחבי והאדריכלי של הקיבוץ, לאור השינויים באורח החיים ובערכי היסוד של חברי הקיבוץ. בתוך כך, המחקר עמד על ההבדלים במאפייני הבנייה למגורים בין קיבוצים מתחדשים לבין קיבוצים שיתופיים; בחן האם קיים קשר בין הערכים המסורתיים של הקיבוץ ובין תהליכי התכנון המרחבי והאדריכלי בקיבוץ כיום; והאם ניתן לשמור על מאפיינים מסוימים של התכנון המרחבי והאדריכלי הקיבוצי גם בסביבת המגורים החדשה המתפתחת כיום בקיבוצים.
