אתר זה משתמש בקובצי Cookie כדי לעזור לנו להעניק לך את החוויה הטובה ביותר כשאתה מבקר באתר שלנו. על ידי המשך השימוש באתר זה, אתה מסכים לשימוש שלנו בעוגיות אלו.
בשנים האחרונות הופנתה תשומת הלב הציבורית אל סוגיית התת-פיתוח הכלכלי של היישובים הערביים בישראל. ביישובים אלה ישנה מידה מועטה של יזמות כלכלית מודרנית בתחומי התעשייה, המסחר והשירותים. מעטים הם מפעלי התעשייה שהוקמו על ידי יזמים ערבים ומנוהלים על ידם בהצלחה נמשכת. גם בתחומי המסחר והשירותים, ובמיוחד בשירותים עסקיים, קיימת פעילות מצומצמת של יזמים ערבים בתוך היישובים הערביים, כאשר מדובר בבתי עסק בעלי דפוסים מודרניים של פעילות כלכלית וארגונית. לעומת זאת רוב המועסקים המתגוררים ביישובים ערביים בישראל בתחומי התעשייה, המסחר והשירותים, מוצאים את תעסוקתם ביישובים יהודיים. על מנת להביא לידי האצת הפיתוח הכלכלי ביישובים הערביים דרושות פעולות שונות, הן בתחום היזמות העצמית, הן בתחום המדיניות הכלכלית הציבורית והן בתחום התכנון המרחבי. במאמר זה מבקשים החוקרים להתמקד בהיבט של התכנון המרחבי ולדון בהצעה להקים מרכזי פיתוח חבליים המשותפים לרשויות יהודיות וערביות על מנת להוסיף מסגרת של תכנון מרחבי שתיצור תנאים להאצת הפיתוח הכלכלי והיישובי בקרב האוכלוסיה הערבית בישראל.
התפרוסת הנוכחית של האוכלוסייה הערבית בישראל עוצבה במהלך שנת 1948 עם הקמתה של מדינת ישראל. בנסיבות המלחמה שליוותה את הקמת המדינה החדשה יצא חלק גדול מן האוכלוסייה הערבית את שטח המדינה החדשה. החלק הקטן שנשאר בתוך גבולות המדינה מצא עצמו בעיקר באזורי שוליים רחוקים, בגליל ובנגב. הדפוס הגאוגרפי הראשי של האוכלוסייה הלא-יהודית שניצוק בראשיתה של המדינה היה היפוכו של זה שמאפיין את האוכלוסייה היהודית שהתרכזה במרכז הארץ וזכתה ביתרונות הכלכליים שבאים ממגורים ופעילות בגלעינה הצפוף של מדינה. במאמר זה מבקשים החוקרים למקד את תשומת הלב בתפרוסת האוכלוסיה הערבית, להציג את דפוסיה הגיאגרפיים, להסביר את הגורמים העומדים ביסודם של דפוסים אלה ולצביע על תהליכי שינוי המתחוללים בעת האחרונה ואשר עשויים להמשיך ולהתרחש בשנים הבאות.
