במסגרת תכנית המחקרים של מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות על האוכלוסיה הערבית בישראל, ערך ד"ר חמאיסי מחקר על הקשר בין תחומי השיפוט של היישובים הערביים לבין היכולת של יישובים אלו לאפשר פיתוח של מגורים, תעסוקה ושירותים ציבוריים. המחקר מראה צורך דחוף להרחיב את תחום השיפוט של היישובים הערביים בישראל שיש בהם מחסור ניכר בקרקעות זמינות לפיתוח. צורך זה נובע לא רק מהגידול בביקוש עקב גידול אוכלוסייה ועלייה ברמת החיים, ובה רמת הדיור, אלא גם מהמציאות הקרקעית השוררת ביישובים השוררת ביישובים הערביים. הבעלות הפרטית על הקרקע מציינת את רוב רובו של השטח הנמצא בתחום השיפוט של הרשויות המקומיות הערביות, והיא מגבילה את הפיתוח ביישובים אלו בתחומי המגורים, התעסוקה והשירותים הציבוריים. הגורם הקובע את הפיתוח בקרקע בבעלות פרטית הוא הבעלים. ההתערבות של גורם ציבורי, ובכלל זה הרשות המקומית, מוגבלת לקרקעות בבעלות ציבורית ובעיקר לקרקעות בבעלות המדינה. אלא שקרקעות מסוג זה נמצאות בעיקר מחוץ לתחום השיפוט של היישובים הערביים. עובדה זו היא שעומדת ביסודו של הצורך הדחוף להרחיב את תחום השיפוט של יישובים ערביים כדי לצרף אליהם שטחים שהקרקעות בהם בבעלות המדינה ואי לכך הן זמינות לפיתוח הדרוש.

מחקר זה חושף מדרג של משתנים התורמים לשסע הדתי-חילוני כפי שהוא מצטייר בעיני מנהיגים ומעצבי דעת קהל בישראל. גורמי היסוד המגבירים את תחושת הניכור והניגוד שבין הציבור הדתי לזה החילוני הם פחד, אי-ביטחון גובר בתוך הקהילות, ירידה בתחושת השיתו והתעצמות ההתבדלות של צבורים זה מזה. גורמים אלה אינם בולטים על פני השטח באינטראקציה השוטפת שבין דתיים לחילונים, אולם הם הבסיס לשסע. ביטויים אלה טעונים ברגשות עזים השבים ומזינים את המתח הדתי-חילוני. ולבסוף, ישנם המשתנים החיצוניים המשפיעים גם הם על השסע בהווה: קשורת, מצבה הביטחוני של המדינה ובית המשפט הגבוה לצדק. אף שהם חיצוניים לשסע, גורמים אלה משפיעים, כל אחד בפני עצמו, על היחסים בין דתיים לחילונים.

במחקר זה בוחן פרופ' ערן רזין את השפעת המגזר היישובי (יהודי, ערבי, מועצות אזוריות) המיקום, גודל האוכלוסייה והרמה הכלכלית של האוכלוסייה על החוסן התקציבי של רשויות מקומיות בישראל. הניתוח מוביל לשורת המלצות העוסקות בעיקר במידת ההתחשבות בגודל אוכלוסיית הרשות המקומית וברמה החברתית-כלכלית של תושביה בהקצאת מענקי הממשלה, ובסגירת פערים בין רשויות מקומיות ערביות ליהודיות.

ספר זה מנסה לתאר באמצעות כמה תסריטים התפתחויות אפשריות ביחסי דת, חברה ומדינה בישראל התסריטים אינם מתכוונים לחזות את העתיד או להציע עתיד רצוי, אלא לעקוב אחר מגמות וכיווני התפתחות ולברר מה אפשר שיקרה. יצירה של תמונות עתיד אפשריות יכולה לסייע לציבור ולמקבלי ההחלטות להתמודד עם השאלה "מה יקרה אם". אחד הנושאים החשובים שהתסריטים עוסקים בהם הוא הגדרת זהות המדינה. השאלה היא באיזו מידה תעוצב זהות זו על ידי חקיקה דתית, או על ידי חקיקה המעמידה במרכזה את חרויות הפרט. שאלה מרכזית אחרת הנידונה בתסריטים היא מערכת ההקצאות של זכויות וחובות במדינת ישראל. השאלה היא מהו איזון נכון בין הקצאת זכויות וחובות בין קבוצות התרבות השונות, וכיצד מתפרשת הקצאה זו בעיני בני הקבוצות השונות. סוגיה נוספת – היחסים החברתיים בין קבוצות התרבות השונות – מעבירה את התסריטים מתחום החוק והמשפט, שהם מעניינן של רשויות המדינה, לתחום חיי היום יום של התושבים. דתיים, חרדים וחילונים חולקים מדי יום מרחבים ציבוריים שונים: הרחוב, השכונה והמרכז העירוני. האם ההבדלים התרבותיים מוליכים בהכרח לקונפליקט, או שניתן למצוא פשרות שיהיו מקובלות על קבוצות התרבות השונות? פיתוח תסריטים העוסקים בסוגיות אלו יכול להעשיר את הדיון הציבורי ולאפשר היערכות מבעוד זמן לקראת תמורות אפשריות.

מטרת המחקר היא לסקור את ההתפתחויות הפוליטיות והאלקטורליות בחברה החרדית בין הבחירות לכנסת ב-1999 לבין הבחירות לראשות הממשלה ב-2001. הפוליטיקה החרדית בכלל ומפלגת יהדות התורה המאוחדת בפרט כמעט ולא נחקרו. עובדה זו מפתיעה על רקע רציפות מוסדית גבוהה והמשכיות בדפוסי הפעולה נוכח סביבה משתנה.

המחקר מציב את הפוליטיקה החרדית ככזו המצויה בעומס גובר – תוצר של תהליכים פנימיים וחיצוניים. התהליכים הפנימיים הנובעים מאתגרים כלכליים הם תוצאה של משבר חברת הלומדים, ואילו התהליכים החיצוניים נוגעים למקומם של החרדים בסביבה הכלל חברתית.

בחירות 1999 נערכו בשיאו של מתח חילוני-דתי סביב אופייה של החברה הישראלית, לכאורה לקראת תום הסכסוך עם הפלסטינים. ואילו בחירות 2001 נערכו בשעה של התפרקות תהליך השלום והפיכתו לעימות אלים בין ישראל והפלסטינים. שינוי בסדר היום הקהה מעט את המתח בין החרדים לבין חלקים אחרים בחברה הישראלית אולם הטלטלה שעברה החברה החרדית בשנים אלו לבטח תתן את רישומה בעתיד.

מחקר זה בוחן את השפעתן של התמורות בתפקודו של השלטון המקומי הכפרי על יחסי הגומלין בין המועצה האזורית לבין יישוביה ותושביה, ומנתח את הבעיות הנובעות מן העמימות הקיימת היום בתשתית החוקית המסדירה את פעילותם של שני רבדי השלטון הללו. הממצאים מצביעים על השונות הגדולה הקיימת במרחב הכפרי, ומכאן על הצורך ביצירת מסגרת חוקית, אשר מצד אחד תהלום את המציאות המשתנה, ומצד שני תהיה גמישה דיה כדי לאפשר לכל מועצה ולכל יישוב להתאים את חלוקת התפקידים והמשאבים ביניהם לנסיבות המיוחדות להם.

This book reviews the struggle for hegemony in Jerusalem between secular and ultra-orthodox (haredi) Jews. It examines the democratic deficit in urban politics formed by the rise of the haredi minority to power, and proposes ways to rectify this deficit. The study addresses the following questions: What are the characteristics of the urban democratic deficit? How did the haredi minority become a leading political force in the city? What are the implications of the democratic deficit from the perspective of the various cultural groups? What can be done in view of the fact that the non-haredi population is not only under-represented but also feels threatened and prejudiced by urban politics initiated by the city council?