מחקר זה עוסק באחת הסוגיות הקשורות בעיצוב הרשת היישובית הפלסטינית. במסגרת זו בוחן המחקר את אפשרות הקמתן של ערים חדשות אשר ישולבו במערך היישובי הפלסטיני, על מנת שיאיצו את הפיתוח הכלכלי ויתנו מענה לבעיות הקיימות. הדיון מבוסס על הפקת לקחים מן הניסיון העולמי העשיר בהקמת ערים חדשות, ובמיוחד מן הניסיון הבריטי, ומברר כיצד אפשר ליישם ניסיון זה, תוך כדי התחשבות בצרכים, במגבלות, באילוצים ובאפשרויות הפיתוח. המחקר פותח באפיון מיקומן של ערים חדשות במערך היישובי והגאוגרפי במדינות שונות בעולם ובניסיונן בהקמת ערים חדשות. לאחר מכן מתאר המחקר את מאפייני הסביבה הפלסטינית, המיועדת להקמתן של ערים חדשות. סקירת המצב הקיים והתהליכים העשויים להתרחש בשלב של מעבר משטח שבשליטה מלאה של ישראל לקראת גיבושו כישות פלסטינית, תסייע בזיהוי הבעיות והאילוצים המתפתחים במערך היישובי. המחקר מציע פתרונות אפשריים להקמת ערים פלסטיניות חדשות, התואמים את אופי המציאות הקיימת או את זו העשויה להתפתח בעתיד.

תקציר מחקר הסוקר את הבעיות במצב הקיים של תשתיות התחבורה ביישובים הערביים בישראל ואת הגורמים בהם יש להתחשב במהלך תכנון התשתיות. התקציר נסגר בקביעה כי ישנו צורך במימון של השלטון המרכזי על מנת שיפותחו תוכניות תשתית תחבורתית מתאימות ליישובים הערביים.

המשא ומתן שהתנהל בין ישראל לפלסטינים, המיוצגים על-ידי הארגון לשחרור פלסטין (אש”ף), הביא לחתימת הסכם עקרונות הקובע שיש להחיל אוטונומיה פלסטינית על עזה ויריחו תחילה, ולאחר מכן בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. מימוש הסכם העקרונות הלכה למעשה מלווה בצורך לפתור סוגיות רבות הקשורות בביטחון, טריטוריה, גבולות, כלכלה, חברה ואופי השלטון המרכזי והמקומי. צוותים רבים - ישראלים, פלסטינים, ערבים ואחרים, מתכנסים לדיון בסוגיות אלה, בדרכי פתרונן וכן ביחסים העתידיים בין הפלסטינים ומדינות ערב לישראל.
עיון בחומר שנכתב עד עתה מראה, כי ניתנת תשומת לב מועטה להיבט התכנוני של הפיתוח היישובי בישות הפלסטינית המתהווה, בכלל זה טיפול בסוגיות הנוגעות לפיתוח שלטון מקומי ותכנון אורבני מרחבי. עיקר תשומת הלב ניתן למסגרות השלטון המרכזי העתידי. מטרת חיבור זה לברר מספר סוגיות הנוגעות לפיתוח שלטון מקומי ותכנון מרחבי, הדורשות טיפול מיידי בכדי להיטיב את תנאי החיים של האוכלוסייה ולמשוך יזמים העוסקים בפיתוח. בניית כלי תכנון ושלטון ברובד המקומי מאפשרות להשיג יעדים של פיתוח כלכלי ומרחבי מאוזן, להפחית את הנטל על הממשל המרכזי ולהשיג יציבות פוליטית, כלכלית וחברתית. דחיית הטיפול ברובד היישובי עלולה לעכב את ביצוע המשימות שיוטלו על השלטון המרכזי העתידי, אשר יסודו בארגון שהתנסה בעיקר בסוגיות פוליטיות וצבאיות, ומעט בסוגיות יישוביות-מקומיות.

פיתוח היישובים הערביים ושילוב האוכלוסייה הערבית בחברה הישראלית מותנים במידה ניכרת ביכולתו של השלטון המקומי להוביל פיתוח על ידי יוזמה מקומית, ניהול משאבים, ניצול יכולות קיימות ועידוד יזמות מקומית. בשנים האחרונות עובר השלטון המרכזי בישראל תהליך של ביזור, שבעקבותיו חלה עלייה בחשיבותו של השלטון המקומי. אמנם תהליך הביזור מאפשר לרשויות המקומיות הערביות לבסס את הלגיטימיות שלהן ולהרחיב את סמכותן (ג'אנר-קלוזנר 1994), אולם בשל סיבות מבניות ופוליטיות הן מגבירות דווקא את תלותן בשלטון המרכזי.
מטרת חוברת זו לתאר את תהליך התפתחותו של השלטון המקומי ביישובים הערביים, לזהות את המשתנים אשר מעכבים בעדו להוביל את הפיתוח היישובי ולהציע מדיניות אשר תתרום לחיזוק השלטון המקומי ותחזק את מוכנותה של הרשות המקומית להתמודד עם תהליך הביזור. המדיניות לחיזוקו של השלטון המקומי, שאנו מציעים בחוברת זו, גורסת כי זמינות משאבים כספיים, המועברים לרשויות המקומיות ממשרד הפנים וממשרדים יעודיים נוספים, היא אמנם תנאי הכרחי אך לא מספיק. כדי לנצל כיאות משאבים אלה, יש להגביר את היכולת הניהולית של הרשות המקומית, את שיתוף התושבים ואת הבקרה והמעקב אחר השימוש במשאבים.

קיימות מספר גישות בתיאוריית התכנון, המנחות את הפעילות התכנונית במרחב. הגישות המובילות הן גישת התכנון המגביל (Restrictive Planning), וגישת התכנון המפתח (Development Planning). התכנון המגביל מתמקד בהסדרת הקיים ובקביעת הוראות מונעות. לעומתו, מסדיר התכנון המפתח את המרחב לפי כללים המבקשים להביא למצב רצוי.

המעבר מתכנון מגביל לתכנון מפתח מאפשר שינוי תפיסתי בקרב האוכלוסייה הערבית ומנגנוניה הניהוליים, בכלל זה הרשות המקומית, כמו גם בקרב הממסד התכנוני הממלכתי. המעבר לתכנון מפתח מאפשר נטילת אחריות בידי האוכלוסייה הערבית ומנהיגיה, ומגביר את השותפות בפיתוח כלים תכנוניים. כאשר האוכלוסייה שותפה לחשיבה ולתכנון, מוכנותה לביצוע התכנון ולאכיפתו תגבר. על-ידי כך, ניתן להביא למעורבות האוכלוסייה הערבית בהליך הפיתוח של יישוביה, תוך התחשבותה באילוצים אובייקטיביים.

המעבר מתכנון מגביל לתכנון מפתח כרוך בשינוי תפיסתי גם בקרב מוסדות התכנון. התכנון שוב לא ייתפס ככלי פוליטי שעיקר עיסוקו בהגבלת הפיתוח, אלא ככלי המאפשר פיתוח בהתאם לצרכים המשתנים של האוכלוסייה הערבית. בעקבות המעבר, יהיה יעדו העיקרי של התכנון ניסוח אסטרטגית פיתוח, אשר ממנה ייגזר תכנון פרוגרמטי. ניתן לתרגם את התכנון הפרוגרמטי לתכניות נושאיות ותפקודיות, על-פי סדר עדיפות רצוי ואפשרי. תכנון מפתח יכול להיות גמיש בהתחשב בתהליכים הדינמיים המתרחשים בתוך החברה והיישוב.

אחד האתגרים החשובים, העומדים בפני מתכננים וקובעי מדיניות, העוסקים ברשת היישובית בישראל, הוא הצורך לגבש מדיניות עיור מתאימה לאוכלוסייה הערבית.
במצב הקיים חסרים לאוכלוסייה זו מקומות יישוב עירוניים בינוניים וגדולים הן למגורים והן לפעילות כלכלית ומינהלית, המצויה בדרך כלל ביישובים מדרגים אלה. מחסור זה הוא תוצאה של נסיבות מלחמת העצמאות שבמהלכה ובעקבותיה האוכלוסייה הערבית העירונית בארץ נאלצה לצאת אל מחוץ לגבולות המדינה.יחד עמה נכרת הדרג הגבוה של מדרג היישובים הערביים. בדרג זה התרכזה אוכלוסייה של מעמד בינוני בעלת כישורים כלכליים מודרניים, ובו גם התכנסו העסקים המסחריים והמקצועיים.

עד השנים האחרונות לא הונהגה בחשיבה התכנונית הרשמית מדיניות מפורשת של עיור יזום ליישוביים הערביים. תהליכי הגידול של האוכלוסייה היו בעיקרם ספונטניים והתרחשו בכל היישובים הערביים, גדולים כקטנים. התכנון העירוני עקב אחריהם,לעתים באיחור רב, ובעיקר בתגובה ללחצים של ביקוש לקרקע לבנייה או לשינויים בתכנון מפורט.
החוקרים מציעים לנהל מדיניות של עיור מואץ של מספר יישובים ערביים נבחרים. על פי הצעה זו, יוקמו ביישובים אלה רבעים עירוניים חדשים, בהתאם לאמות מידה מודרניות של פיתוח עירוני אינטנסיבי. ברבעים חדשים אלה יתקיימו תנאים עירוניים מובהקים הן מבחינת המגורים, הן מבחינת התשתית והשירותים הציבוריים והן מבחינת הפעילות הכלכלית בתחומי המסחר, התעשייה והשירותים העסקיים. במקביל, או בשלב שני ייעשו מאמצים להסדיר את תנאי הפיתוח ברבעים הישנים של ערים אלה על מנת להכניס גם אותם אל מעגל העיור המואץ והתכנון העירוני המודרני. כתוצאה מביצוע מדיניות זו יהגרו תושבים ערבים אל יישובים נבחרים אלה, אשר יהפכו בקצב מהיר לערים בינוניות בנות 80-40 אלף תושבים.

הסכם השלום ההולך ונרקם בין מדינת ישראל למדינות ערב ואש"ף, כמייצג את העם הפלסטיניף, עשוי לחולל תהליכים ותנאים חדשים ביחסים בין יהודים לערבים באזור. בחיבור זה אנו מבקשים לדון בהשלכות האפשריות של תהליך השלום על הערבים בישראל על בסיס מגמות קיימות ומאפיינים ראשיים של האוכלוסייה הערבית והיהודית. להלן כמה מן המחשבות העולות בבחינה של ההתפתחויות הצפויות בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל בעקבות תחילתו של כינון שלום בין ישראל למדינות ערב והפלסטינים:
לאחר כינון השלום תעביר האוכלוסייה הערבית בישראל את עיקר תשומת ליבה מסוגיית השלום בין ישראל לפלסטינים לסוגיית השוויון בין יהודים לערבים. בעקבות כינון השלום עשויה לחול הדגשה מחדש של מדיניות פיזור האוכלוסייה היהודית אל אזורי שוליים, בהם קיימים ריכוזים של אוכלוסייה הערבית. ההשקעות הרבות ביישובים יהודיים, ללא השקעות מקבילות ביישובים הערביים הסמוכים, עשויות להגביר את תחושת האי-שוויון. התגברות צפויה של עליית יהודים לישראל עשויה להגביר את התחרות בין יהודים לערבים בשוק העבודה ובשוק הדיור באותם תחומים בהם עשויה לגרום לצמצום בפעילותן של תעשיות כאלה בישראל, בהן יש ייצוג נכבד למועסקים ערבים. כינון השלום עשוי להביא בעקבותיו הצטרפות גוברת של ערבים לכוחות הביטחון כמקור פרנסה, בייחוד ביישובים קטנים באזורי שוליים. הפגיעה בתחום התעשיות עתירות העבודה עשויה להיות קשה ועל המדינה להיערך להאצת ההכשרה המקצועית וטיפוח היזמות בקרב האוכלוסייה הערבית, כדי לסייע לה לקחת חלק בתעשיות עתירות הידע ובענפי המסחר החדשים שיתפתחו.

אנו מבקשים לחזור ולהעלות על סדר היום את סוגיית המדיניות כלפי הערבים בישראל וזאת על מנת שבתוך ההתרכזות בתהליך השלום עם הפלסטינים ועם מדינות ערב אחרות לא ייפקד קידומה ופיתוח יישוביה של אוכלוסייה זו, ולא ייעצרו המגמות של מדיניות השילוב ותהליכי ההשתלבות אשר החלו להסתמן לאחרונה, טרם פרץ תהליך השלום במלוא עוצמתו.

שאלת הפיתוח ושיפור התשתית ביישובים הערביים, העוברים תהליך עיור, מעסיקה ראשי רשויות ועובדיהן, קובעי מדיניות, גופים מממנים וחוקרים. היישובים הערביים עדיין סובלים מתשתית נחותה. מאמציהן של הרשויות המקומיות והמרכזיות לפתח את התשתית ביישובים הערביים נתקלים בקשיים רבים. חלקם תוצאה של מדיניות אדישה וחוסר זמינות משאבים, וחלקם קשורים בנסיבות ובמאפיינים של היישובים הערביים עצמם.
בחינה ראשונית של הסיבות להעדר פתרון ביוב ביישובים הערביים מראה, כי קיימים קשיים בעיקר בתחומי המימון והסילוק, מלבד לקשיי ניהולו השוטף של משק זה. המשאבים הציבוריים, העומדים בידי הרשויות המקומיות הערביות, אינם מנוצלים כראוי. כמו כן, אין באפשרותן לפתור את הבעיה בעצמן. אי לכך, חשוב להציע מדיניות חדשה ליישובים הערביים בתחום הביוב.
מחקר מדיניות זה, מתאר את קשיי הארגון, התכנון, המימון והתחזוקה של מערכת הביוב ביישובים הערביים. המחקר מציע לקידום הפתרון, הקמתה של חברה חבלית לפיתוח ולניהול מערכות הביוב ביישובים אלה. החברה החבלית תהיה בעלת גמישות ארגונית, המאפשרת העסקת כוח אדם ברמה מקצועית גבוהה, גיוס משאבים כספיים ותכנון פעילויות בראייה רב שנתית. היא תוכל לאמץ פתרונות חדשניים לנושא סילוק הקולחים. היא תוכל לגבות היטלי ביוב ואגרות ביתר יעילות, כשהיא משוחררת מלחצים פוליטיים. החברה תפעל בנפרד מהרשות המקומית מבחינה תקציבית ותנהל את משק הביוב בתחומה כמשק סגור ומאוזן. הקמת חברה חבלית תאפשר טיפול מרוכז בסילוק הקולחים. לכל חברה חבלית, המאגדת יישובים מספר, יהיה הציוד המתאים לתחזק מערכת ביוב, במקום שכל רשות תעשה זאת בנפרד.

קיימת מעט יזמות בקרב רשויות מקומיות ערביות בישראל. הנגישות לשירותים מקומיים, היקף הפרבור והשייכות העדתית משפיעים השפעה ניכרת על היזמות ביישובים ערביים. בחינת הפעילות הסקטורלית ביישובים אלה מעלה מאפיין של התנהגות חקיינית. יזם מצליח ימשוך אחריו רבים וכך ייצור מגזרים מתמחים של פעילות כלכלית. שוק העבודה הערבי בישראל חייב לעלות מדרגה ולהציע הזדמנויות תעסוקה שייתנו מענה לבעלי השכלה והכשרה מקצועית בקהילה. הדבר כרוך במאמצים ארגוניים גדולים ובמעורבות המגזר הציבורי ביצירת תמריצים. הרשויות הערביות חסרות ארגונים כלכליים שמטרתם לצמצם עלות עסקאות. עידוד היזמות ביישובים הערביים חייב לכלול את המרכיבים האלה: טיפוח דור חדש של יזמים, הפצת מידע על שווקים, ייצור, הון ועלות עסקאות וכן פיתוח תשתיות, מוסדות ונגישות.

התפרוסת הנוכחית של האוכלוסייה הערבית בישראל עוצבה במהלך שנת 1948 עם הקמתה של מדינת ישראל. בנסיבות המלחמה שליוותה את הקמת המדינה החדשה יצא חלק גדול מן האוכלוסייה הערבית את שטח המדינה החדשה. החלק הקטן שנשאר בתוך גבולות המדינה מצא עצמו בעיקר באזורי שוליים רחוקים, בגליל ובנגב. הדפוס הגאוגרפי הראשי של האוכלוסייה הלא-יהודית שניצוק בראשיתה של המדינה היה היפוכו של זה שמאפיין את האוכלוסייה היהודית שהתרכזה במרכז הארץ וזכתה ביתרונות הכלכליים שבאים ממגורים ופעילות בגלעינה הצפוף של מדינה.
במאמר זה מבקשים החוקרים למקד את תשומת הלב בתפרוסת האוכלוסיה הערבית, להציג את דפוסיה הגיאגרפיים, להסביר את הגורמים העומדים ביסודם של דפוסים אלה ולצביע על תהליכי שינוי המתחוללים בעת האחרונה ואשר עשויים להמשיך ולהתרחש בשנים הבאות.

בשנים האחרונות הופנתה תשומת הלב הציבורית אל סוגיית התת-פיתוח הכלכלי של היישובים הערביים בישראל. ביישובים אלה ישנה מידה מועטה של יזמות כלכלית מודרנית בתחומי התעשייה, המסחר והשירותים. מעטים הם מפעלי התעשייה שהוקמו על ידי יזמים ערבים ומנוהלים על ידם בהצלחה נמשכת. גם בתחומי המסחר והשירותים, ובמיוחד בשירותים עסקיים, קיימת פעילות מצומצמת של יזמים ערבים בתוך היישובים הערביים, כאשר מדובר בבתי עסק בעלי דפוסים מודרניים של פעילות כלכלית וארגונית. לעומת זאת רוב המועסקים המתגוררים ביישובים ערביים בישראל בתחומי התעשייה, המסחר והשירותים, מוצאים את תעסוקתם ביישובים יהודיים. על מנת להביא לידי האצת הפיתוח הכלכלי ביישובים הערביים דרושות פעולות שונות, הן בתחום היזמות העצמית, הן בתחום המדיניות הכלכלית הציבורית והן בתחום התכנון המרחבי. במאמר זה מבקשים החוקרים להתמקד בהיבט של התכנון המרחבי ולדון בהצעה להקים מרכזי פיתוח חבליים המשותפים לרשויות יהודיות וערביות על מנת להוסיף מסגרת של תכנון מרחבי שתיצור תנאים להאצת הפיתוח הכלכלי והיישובי בקרב האוכלוסיה הערבית בישראל.