תקציר:

קיימות מספר גישות בתיאוריית התכנון, המנחות את הפעילות התכנונית במרחב. הגישות המובילות הן גישת התכנון המגביל (Restrictive Planning), וגישת התכנון המפתח (Development Planning). התכנון המגביל מתמקד בהסדרת הקיים ובקביעת הוראות מונעות. לעומתו, מסדיר התכנון המפתח את המרחב לפי כללים המבקשים להביא למצב רצוי.

המעבר מתכנון מגביל לתכנון מפתח מאפשר שינוי תפיסתי בקרב האוכלוסייה הערבית ומנגנוניה הניהוליים, בכלל זה הרשות המקומית, כמו גם בקרב הממסד התכנוני הממלכתי. המעבר לתכנון מפתח מאפשר נטילת אחריות בידי האוכלוסייה הערבית ומנהיגיה, ומגביר את השותפות בפיתוח כלים תכנוניים. כאשר האוכלוסייה שותפה לחשיבה ולתכנון, מוכנותה לביצוע התכנון ולאכיפתו תגבר. על-ידי כך, ניתן להביא למעורבות האוכלוסייה הערבית בהליך הפיתוח של יישוביה, תוך התחשבותה באילוצים אובייקטיביים.

המעבר מתכנון מגביל לתכנון מפתח כרוך בשינוי תפיסתי גם בקרב מוסדות התכנון. התכנון שוב לא ייתפס ככלי פוליטי שעיקר עיסוקו בהגבלת הפיתוח, אלא ככלי המאפשר פיתוח בהתאם לצרכים המשתנים של האוכלוסייה הערבית. בעקבות המעבר, יהיה יעדו העיקרי של התכנון ניסוח אסטרטגית פיתוח, אשר ממנה ייגזר תכנון פרוגרמטי. ניתן לתרגם את התכנון הפרוגרמטי לתכניות נושאיות ותפקודיות, על-פי סדר עדיפות רצוי ואפשרי. תכנון מפתח יכול להיות גמיש בהתחשב בתהליכים הדינמיים המתרחשים בתוך החברה והיישוב.