מחקר זה בוחן את הניסיון לכונן את הישיבות הליטאיות כחלופה רוחנית לתרבות המערבית, האמורה לאפשר לצעיר החרדי לממש את ייעודו האמיתי: להתקרב אל האל ולדבוק בו. כדי להרחיב את הממדים הרוחניים בחייו, אמור הצעיר למשמע ולרסן את גופו ולצמצם את הממדים הגשמיים. על פי התפיסה החרדית מתוארת התרבות המערבית כממוקדת ב"בניין הגוף" וכחותרת לעבר המשאבים הגשמיים המוגבלים מטבעם. בניגוד לה, החברה החרדית ועולם התורה במיוחד, מתוארים כמכוונים לעבר משאבים רוחניים, כמו התקרבות אל הבורא ועלייה במדרגות הקדושה, המוצגים כבלתי מוגבלים מטבעם, וכמצויים בשפע עבור כל מי שמעוניין בהם. על רקע חוסר מוגבלותם של המשאבים הרוחניים, ובניגוד למוגבלותם של המשאבים הגשמיים, אמורים להיות היחסים בין לומדי התורה ובהמשך לכך גם בין החברים בחברה החרדית, הרמוניים ושלווים. המחקר בוחן את הקשיים ביישומו של חזון אוטופי זה, שהוא מרכזי להבנת אופייה של חברת הלומדים החרדית, ואלה מתוארים על רקע המשברים בעולם הישיבות בשנים האחרונות, כולל הגידול המשמעותי בממדי הנשירה ממוסדות החינוך החרדיים.

מחקר זה בוחן את האינטראקציה בין צעירים חרדיים בעלי רקע ישיבתי לבין מסגרת להכשרה מקצועית-טכנולוגית, 'המרכז החרדי להכשרה מקצועית'. השאלות העיקריות שעולות בו הן: מהו הרקע של הלומדים במרכז? כיצד הם מסבירים את החלטתם לצמצם את לימודי הקודש לטובת לימודי חול? מה הן הדילמות שמלוות מעבר זה וכיצד מגיבה לכך סביבתם?

מחקר זה בוחן את המפגש בין צעירים חרדיים עם השירות הצבאי במסגרת של טירונות כלל צה"לית, שבו המערכת שואפת להפוך אזרחים לחיילים. הפיכת הצעירים לחיילים כוללת משטור ומשמוע גופם והתנהגותם, הקניית ידע, מיומנויות וערכים. המחקר בודק את האופן שבו טירונים מגיבים אל השיח והפרקטיקות הצבאיים, מפנימים אותם והאם או מתי ביכולתם להתנגד להם, לחתור תחתם או לעצבם מחדש.