מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות מפרסם שורה של מחקרים העוסקים בסוגיות שונות של תכנון מרחבי ושל מנהל וממשל מקומי. מחקרו של ד"ר גדליה אורבך עוסק בתפר שבין שני תחומים אלה באמצעות חקר מדיניות הפריסה המרחבית של דיור זמני שנקבעה בראשית שנות התשעים אל מול גל העלייה הגדול מברית המועצות ומאתיופיה.

בשנות החמישים, בעקבותיו של גל עלייה גדול, השלטון המרכזי בישראל היה חזק דיו כדי לקבוע את פריסת המעברות של הדיור הזמני ברוב הרשויות המקומיות ברחבי הארץ. בשנת התשעים, יחסי שלטון מרכזי-שלטון מקומי בישראל היו כבר במאזן אחר. כוחן היחסי של הרשויות המקומיות התחזק במידה ניכרת לעומת צמצום כוחו היחסי של השלטון המרכזי בקביעת הפריסה של הדיור הזמני. הדיור הזמני הוא רק דוגמה אחת מני רבות, המעידות על שידוד יחסי שלטון מרכזי-שלטון מקומי בישראל.

פרופ' אברהם דיסקין בוחן במחקר זה את המערכת הפוליטית הישראלית הנתונה בשנים האחרונות בזעזועים חמורים. החוקר עוקב אחר בעיות היסוד בפניהן ניצבת ישראל, אחר השלכותיה של המהפכה החוקתית, אחר השינויים במפת המפלגות ואחר האירועים הפוליטיים המרכזיים שאפיינו את המערכת בתקופה האחרונה.

במסגרת תכנית המחקרים של מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות על הערבים בישראל הכינו יוסף בן-דוד ועמירם גונן מחקר על תהליך העיור בקרב האוכלוסייה הערבית-בדווית בנגב מן הבחינה החברתית-תרבותית. המחקר מעלה כי קיימים הבדלים משמעותיים בין שתי קבוצות המוצא הראשיות. בקרב אוכלוסייה זו, אשר נבדלות בתרבותן ובאורח חייהם – הבדווים והבדווים-פלאחים. עד שנות השבעים היו הבדווים-פלאחים בני-חסותם של הבדווים. בעקבות ההקמה של העיירות הבדוויות החדשות בנגב היו אלה הבדווים-פלאחים אשר נטו לעבור אליהן מן הפזורה בהשוואה לבדווים, אשר ראו עיירות אלה כבלתי הולמות את אורח חייהם ושאיפותיהם ליישובים כפריים. כתוצאה מכך יצאו רוב הבדווים-פלאחים להשתקע בעיירות ואילו רוב הבדווים נשארו בפזורה. החיים בעיירות החדשות זרזו את תהליך האמנציפציה של הבדווים-פלאחים מחסותם של פטרוניהם לשעבר הבדווים. כך בלי משים היה העיור לגורם חשוב לתמורות מבניות חשובות בקרב האוכלוסייה הערבית-בדווית בנגב. החיים בצוותא של שתי קבוצות המוצא ביישובים בהם מתקיימת מסגרת מוניציפלית,  עשתה את הבדווים-פלאחים לבני-תחרות ושותפים במשחק הדמוקרטי של השלטון המקומי דבר שהיו מנועים ממנו עת ישבו מחוץ לעיירות, כאשר המנהיגות הבדווית החזיקה בידיה את מוסרות השלטון הפנימי. הבדווים, שנשארו בפזורה ונמנעו עד כה מלהשתקע בעיירות, מבקשים לעצמם יישובים כפריים בהם יוכלו לנהל את חייהם במסגרות שבטיות הומוגניות משלהם ללא תחרות עם מי שלא מזמן היו בני-חסותם.