תקציר:

שטחים פרטיים פתוחים )שפ"פים( סובלים מהזנחה ותת-שימוש, משום שוועדי בתים מתקשים להתמודד עם תחזוקתם, בפרט כשהם משתייכים ליותר מבית משותף אחד. מחקרים רבים נוטים לעסוק בפתרונות ניהוליים וארגוניים פרטיים לבעיות ציבוריות, אך מחקר זה של סוגיית השפ"פים מבקש לבחון מתן מענה ציבורי לבעיה פרטית כביכול ומנתח את המענה המגוון לאתגר זה בשלוש ערים: ירושלים, מודיעין ומעלה אדומים. ההתערבויות המרכזיות במודיעין ובמעלה אדומים נסמכות בעיקרן על הגישה הניהולית: מתן פתרונות טיפול טכניים המופעלים על ידי עובדי עירייה, בהם ניהול עירוני הממומן על ידי תושבים, טיפול ומימון מלא על ידי העירייה וטיפול בנושאים נקודתיים המצריכים מומחיות או עלולים להיות סכנה לציבור. בירושלים, כתוצאה מגודלה וממורכבותה הרבה הייתה הסתמכות משמעותית על הגישה הקהילתית, הרואה בתושבים את האחראים על השטח ושואפת לסייע להם לממש את בעלותם, ופתרונות ניהוליים היו רק בשולי הפעילות העירונית. גישה נוספת, תכנונית, מבקשת למצוא פתרונות רישומיים או סטטוטוריים ארוכי-טווח להסדרת השטח, בהם הרחבות בנייה, רישום מחודש או שינוי ייעוד וקידום תוכניות התחדשות עירונית על גבי השפ"פים, אך עד כה לא יושמה במידה משמעותית. המחקר מצביע על כך שרשות מקומית מעורבת ופעילה מסוגלת להציע לתושבים פתרונות גם בסוגיות שאינן בתחום אחריותה הרשמי, ולהתמודד עם תוצרי תכנון בעיתיים. כמו כן, אתגר תחזוקת תוצרי התכנון צריך להוות חלק אינטגרלי בתהליך התכנון, בהיותו נוגע ללב ליבת המקצוע ובהיותו עשוי להבטיח את הצלחת התוצר התכנוני לאורך זמן.