אחת התוצאות של תהליכי העיור והמטרופוליזציה בעולם היא הנטייה להרחיב את השטח העירוני הבנוי לתוך המרחב הכפרי ובשוליו. מגמה זו מעוררת חשש במדינות רבות בדבר עתידו של המרחב הכפרי כשטח פתוח. מדיניות השמירה על קרקע חקלאית בישראל נועדה במקורה לשמור על קרקע לייצור חקלאי. אולם מדיניות זו סייעה בעקיפין גם להשגת יעדים חשובים אחרים של מדיניות התכנון הלאומי, כגון: מדיניות פיזור האוכלוסין, ניצול מלא יותר של השטחים המיועדים לפיתוח עירוני, ליצירת גבול חד בין שטחים עירוניים ובין אזור כפרי.
תנופת הבנייה והפיתוח במדינת ישראל בראשית שנות התשעים הגבירה את הלחץ להפשיר שטחים חקלאיים לבנייה למגורים ולפיתוח של תעסוקה ותשתיות. הלחץ הגובר ערער את המבנה שהוקם לשמירת השטחים הפתוחים. מנגד, מתאפיינות שנים אלו בירידת הביקוש לשטחים בחקלאות, בשינויים בארגון החברתי-כלכלי של החקלאים ובנכונות ואף ברצון גובר מצד החקלאים להסב את ייעוד שטחיהם לשימושים אלטרנטיביים. המגמות השונות יצרו גיבוש של תפיסות חדשות באשר למטרות השמירה על השטחים הבלתי מבונים. הדגש הוסב מחשיבותם כקרקע חקלאית לחשיבותם כשטח פתוח.

מטרתה של עבודה זו היא לסקור את השינויים שחלו במדיניות השמירה על הקרקע החקלאית מתקופת טרום המדינה, עת הייתה ארץ ישראל מעוטת אוכלוסייה, "ריקה" ו"דלילה", עד ימנו אנו, עת הפכה הארץ במחצית שנות התשעים למדינה מהצפופות ביותר בעולם המערבי.

המחקר בוחן את היחסים בין דת למדינה ברמה הארצית ובין דת לחברה ברמה העירונית. המחקר ברמה הארצית מברר סוגיות הקשורות למחלוקות בנושאים של זהות יהודית, דיני אישותו ופלורליזם דתי וכן בוחן את ההסדרים שנוצרו לאורך זמן בתחומים האלה. המחקר ברמה העירונית, שבמרכזו ירושלים ובני-ברק, עוסק במאבקים על אזורי מגורים, על כללי התנהגות ברשות הציבור ועל השליטה במערכות פוליטיות. המחקר שלפנינו בוחן יחסי דת ומדינה בכמה מדינות מערביות. על בסיס בחינה זו בודק המחקר באיזו מידה ההסדרים בנושא דת ומדינה בישראל תואמים את המקובל בדמוקרטיות מערביות.

המחקר בוחן את היחסים בין דת למדינה ברמה הארצית ובין דת וחברה ברמה העירונית. המחקר ברמה הארצית מברר סוגיות הקשורות במחלוקות בנושאים של זהות יהודית, דיני אישות, פלורליזם דתי ובהסדרים שנוצרו לאורך זמן בתחומים אלה. המחקר ברמה העירונית, שבמרכזו ירושלים ובני ברק, עוסק במאבקים על אזורי מגורים, על כללי התנהגות ברשו הציבור ועל השליטה במערכת הפוליטית. טענתו המרכזית של פרסום זה הוא שמודל של הסדרה הוא המפת להצלחתה של המערכת הפוליטית בישראל להתגבר על הניגודים העמוקים בתחום הדתי ולשמור על אחדותה, יציבות ואופייה הדמוקרטי.

סקירה זו עוסקת בשינויים שהתחוללו בשנים האחרונות במאפייני תהליך ההתפשטות המרחבית של מטרופולין תל אביב ובהשלכותיהם של שינויים אלה על ארגון השלטון המקומי בשולים העירוניים-כפריים אליהם מתפשט המטרופולין.
"חזית ההתפשטות" של מטרופולין תל אביב הגיעה בשנות התשעים לאזורים המצויים בתחום שיפוטן של מועצות אזוריות הנתונות בשליטתם של קיבוצים ומושבים. צורות ישוב אלו לא היו פתוחות בעבר לצמיחה ולעיור והיה להם תפקיד מרכזי בבלימת לחצי העיור בשולים העירוניים-כפריים של המטרופולין. אולם, תמורות פוליטיות-אידאולוגיות וכלכליות הביאו לתפנית בדפוסי הפיתוח בשולים העירוניים-כפריים; תפנית שנחשפה במלואה בשנות התשעים, בעקבות גל העליה והצמיחה הדמוגרפית והכלכלית המחודשת.

המערכת הפוליטית בעיר הישראלית, כמו בערים אחרות בעולם, עוברת תמורה מהותית. לצד קואליציית הממשל המסורתית בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי, שעד זמן לא רב היתה גורם בלעדי במערכת הפוליטית העירונית, מופיעות קואליציות ממשל חדשות. קואליציות אלה מושתתות על שותפויות שונות בין השלטון המקומי והמרכזי לבין המגזר העסקי והמגזר ההתנדבותי. קואליציות אלה יכולות לעסוק בפיתוח כלכלי מקומי, בפיתוח השירותים, בהעלאת רמת הרווחה של שכבות חלשות או במניעת פיתוח מתוך שיקולים אקולוגיים. המחקר מציג את תהליך היווצרות הקואליציות החדשות, על הגורמים המעודדים והמעכבים אותו וסוקר את מאפייניהן הייחודיים.

תהליך הביזור בשלטון המקומי בישראל מבטא את העתקת מרכז הכובד של העשייה הציבורית מן השלטון המרכזי אל הרשויות המקומיות. מבחינה שלטונית וערכית משקף תהליך הביזור דמוקרטיזציה בקבלת החלטות. מבחינה של מדיניות ציבורית כוללת מחירו במונחי יעילות, אפקטיביות וצדק חברתי הוא גבוה, וספק אם הוא תמיד כדאי. בישראל התהליך נובע במידה רבה מכשלים ממשליים ותפקודיים בשלטון המרכזי, מהסדרים חלקיים בינו לבין השלטון המקומי ומניצול הזדמנויות (האצלה ולקיחת סמכויות בו זמנית) על ידי השלטון המקומי. מחקר זה יורד לעומקו של תהליך הביזור המתחולל בישראל ומציע מדיניות מומלצת לאור הממצאים. בתנאים האמורים מדיניות הביזור המתבקשת במדינת ישראל היא מדיניות ביזור דיפרנציאלית. מדיניות זו צריכה להגדיר את מידת האוטונומיה המקומית, את חלוקת העבודה בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי ואת אופן הקצאת המשאבים וניצולם תוך התחשבות במאפינים מקומים ובשיקולים ממלכתיים.

מחקר זה מציג קווים למדיניות רב-ממדית לשטחים הפתוחים בליבת ישראל, המבוססת על ממצאי השטחים הפתוחים באזור הליבה ועל אופי התפקודים שיש לתת להם מענה בתחום השטחים הפתוחים. למדיניות זו יש שלושה מרכיבים ראשיים: 1. אפיון השטחים הראויים להגנה כשטחים פתוחים, תוך הבחנה בין שטחים פתוחים איכותיים לשטחים חקלאיים הראויים להישמר כשטחים פתוחים, על בסיס ניתוח פרטני המאפשר מתן הסבר לכל קביעה במונחי התפקודים שהשטחים הפתוחים אמורים לספק. 2. אפיון הכלים העשויים לשמש להגנת השטחים הללו, ובכללם סיווגי השטחים הללו בתכניות המתאר. 3. אמצעים לניהול השטחים הפתוחים, וגם זאת תוך הבחנה בין שטחים איכותיים לשטחים חקלאיים בהווה. 

תקציר מחקר הסוקר את הבעיות במצב הקיים של תשתיות התחבורה ביישובים הערביים בישראל ואת הגורמים בהם יש להתחשב במהלך תכנון התשתיות. התקציר נסגר בקביעה כי ישנו צורך במימון של השלטון המרכזי על מנת שיפותחו תוכניות תשתית תחבורתית מתאימות ליישובים הערביים.

מנהלים של יחידות לפיתוח כלכלי, יחידות לתכנון אסטרטגי, חממות ומרכזים לטיפוח יזמות (מט"י) ניצבים כיום בחזית הפיתוח הכלכלי העירוני והאזורי בארץ. עם זאת, פעילותם מתנהלת בלי עורף מחשבתי-רעיוני ואף-על-פי שכל העוסק בקידום הפיתוח הכלכלי המקומי נשען על דיסציפלינה משלו מתאפיין התחום המתהווה באינטר-דיסציפלינריות. פיצול עולם הידע לתאים דיסציפלינריים קשוחים מונע את צמיחתו של התחום למקצוע אינטגרטיבי. כיום מעוצב תוכנו של התחום על ידי הפעילות בשטח, ובמקום שפעילויות בשטח תשאבנה מתורה מגובשת, הן היוצקות את תוכנה.
מחקר זה מציע המלצות לפעולות שיש לנקוט לחיזוק מעמדו ולביסוסו של הפיתוח הכלכלי המקומי, ביניהן: פיתוח חומר עיוני על ידי אנשי שטח ואנשי אקדמיה, הנשען על הידע הקיים בדיסציפלינות הראשיות הרלוונטיות; פיתוח של כלים ומודלים לתכנון ולבנייה של אסטרטגיה כלכלית לעיר או לאזור; הפקת חומר הדרכה יישומי בנושאים ספציפיים; ריכוז דוגמאות של חזית הפעילות המקצועית (best practice) בתחום והפצתן; הקמת שדולה להפצת רעיון תסקיר ההשפעות הכלכליות בתהליך התכנון הסטטוטורי; והקמת מסדי נתונים עירוניים ואזוריים מקוונים (on-line).

בעקבות תהליכי ביזור שהתרחשו בעשורים האחרונים בחברה ובממשל בישראל נוצרו תנאים להרחבת האוטונומיה של רשויות מקומיות בכלל ושל רשויות מקומיות ערביות בפרט. תנאים אלה נוצרו ללא מדיניות מכוונת, וכדי ליהנות מהם דרושה היכולת לאתר ולנצל הזדמנויות. פיתוח יכולתו העצמית של השלטון המקומי הערבי חשוב כנדבך בקיום-בצוותא של יהודים וערבים בישראל, משום שהוא מאפשר לבטא דפוסי חיים ייחודיים תוך שמירה על מסגרת מדינה משותפת. ניצול ההזדמנות לפיתוח יכולתו העצמית של השלטון המקומי הערבי מותנה בשני גורמים: א. קידום יכולתן התכנונית והניהולית של הרשויות המקומיות וחיזוק סמכותן ביחס לתושבים; ב. השוואת המשאבים שמקצה השלטון המרכזי ליישובים הערביים לאלה של היישובים היהודיים. המוקד האמפירי של מאמר זה הוא העיר הערבית השנייה בגודלה בישראל – אם אלפחם, בה גובשה מחדש בשנים האחרונות סמכותו של השלטון המקומי בדפוס, אשר יש לו השלכות לגבי כלל השלטון המקומי הערבי בישראל.

נוכח מצבה של האוכלוסייה הערבית כמיעוט במדינת ישראל, מיעוט בעל מעמד תרבותי-דתי, אך ללא מעמד לאומי, נראה כי עיקר מאבקה בשנים הקרובות יתמקד באופיו ובתכניו של החינוך הערבי וכן במידת מעורבותה בקביעת תכנים אלה.

עניינים אלה טעונים רגישות לאומית-תרבותית ונוגעים ישירות לזהותם של הערבים בישראל וליחסיהם עם האוכלוסייה היהודית. בתוך כך, תהליך השלום מהווה זרז לדיון בתכנים הכלליים של מערכת החינוך, ובמיוחד באלה הנוגעים לחינוך לרב-תרבותיות ולשינוי מערכת המושגים שהייתה מקובלת עד כה. חוברת זו עוסקת הן בניתוח התמורות שחלו במטרות החינוך הערבי בישראל, בתכניו ובספרי הלימוד העומדים לרשותו והן בהמלצות לקראת שיפורם ופיתוחם. הניתוח מתמקד בנושאים הבאים: לימודי ההיסטוריה, השפה והספרות הערבית, השפה העברית, אזרחות ודת.

נושאים אלה מוגדרים כ"רגישים", והיו מוקד הויכוח בין האוכלוסייה הערבית לממסד מאז קום המדינה. הדיון עוסק בשתי תקופות מרכזיות: התקופה הראשונה,עד שנת 1974, מאופיינת בשימור הקיים, בשליטה יהודית ובאסימטריה בין מצב החינוך הערבי לעומת מצבו של החינוך היהודי. התקופה השנייה, ממחצית שנות השבעים ואילך, מאופיינת במספר שינויים משמעותיים בהגדרת היעדים של החינוך הערבי בישראל ובמבנה של תכניות הלימודים.
ההמלצות קוראות לעיסוק מפורש בנושאים הלאומיים בתכנית הלימודים, לרענון תכניות הלימודים באזרחות ולחיזוק מעורבותם של מחנכים ואינטלקטואלים ערבים בעיצוב החינוך הערבי, וכן להתאמת תכניות הלימודים וכוח ההוראה בבתי הספר הערביים והעבריים ליעדים של חינוך רב-תרבותי בישראל.

המשא ומתן שהתנהל בין ישראל לפלסטינים, המיוצגים על-ידי הארגון לשחרור פלסטין (אש”ף), הביא לחתימת הסכם עקרונות הקובע שיש להחיל אוטונומיה פלסטינית על עזה ויריחו תחילה, ולאחר מכן בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. מימוש הסכם העקרונות הלכה למעשה מלווה בצורך לפתור סוגיות רבות הקשורות בביטחון, טריטוריה, גבולות, כלכלה, חברה ואופי השלטון המרכזי והמקומי. צוותים רבים - ישראלים, פלסטינים, ערבים ואחרים, מתכנסים לדיון בסוגיות אלה, בדרכי פתרונן וכן ביחסים העתידיים בין הפלסטינים ומדינות ערב לישראל.
עיון בחומר שנכתב עד עתה מראה, כי ניתנת תשומת לב מועטה להיבט התכנוני של הפיתוח היישובי בישות הפלסטינית המתהווה, בכלל זה טיפול בסוגיות הנוגעות לפיתוח שלטון מקומי ותכנון אורבני מרחבי. עיקר תשומת הלב ניתן למסגרות השלטון המרכזי העתידי. מטרת חיבור זה לברר מספר סוגיות הנוגעות לפיתוח שלטון מקומי ותכנון מרחבי, הדורשות טיפול מיידי בכדי להיטיב את תנאי החיים של האוכלוסייה ולמשוך יזמים העוסקים בפיתוח. בניית כלי תכנון ושלטון ברובד המקומי מאפשרות להשיג יעדים של פיתוח כלכלי ומרחבי מאוזן, להפחית את הנטל על הממשל המרכזי ולהשיג יציבות פוליטית, כלכלית וחברתית. דחיית הטיפול ברובד היישובי עלולה לעכב את ביצוע המשימות שיוטלו על השלטון המרכזי העתידי, אשר יסודו בארגון שהתנסה בעיקר בסוגיות פוליטיות וצבאיות, ומעט בסוגיות יישוביות-מקומיות.

למרות התקדמות מסוימת שהתרחשה בעשרות השנים האחרונות במערכת החינוך הבדווית בנגב נשאר עדיין הצורך להמשיך ביתר שאת בקידומה, ולהתאימה לתמורות החברתיות והיישוביות בקרב האוכלוסייה הבדווית. במשך השנים התפתחו שתי תת-מערכות חינוך בקרב הבדווים בנגב: זו שבתוך העיירות וזו שמחוץ לעיירות, בפריפריה. בעיירות חל פיתוח רב יותר מאשר ביישובי הפריפריה, הנחשבים כארעיים בעיניהן של המסגרות הממשלתיות, וזאת למרות שביישובי הפריפריה חל גידול רב באוכלוסייה. מחקר זה בוחן מגמות במערכת החינוך הבדווית, מצביע על הבעיות הקיימות בה וממליץ על פעולות אפשריות לפיתרונן. המחקר דן בבעיות הנוגעות הן למתקנים פיזיים, מיקום מוסדות הלימוד ואיכות הציוד, והן לשיעור ורצף השתתפות התלמידים ורמת ההסמכה של המורים ואיכות ההוראה. חלק מהפתרונות המוצעים כוללים שיפור תהליכי הגיוס וההכשרה של מורים; קידום ניכר של החינוך המקצועי; הגברת המעורבות של ההורים בחינוך; טיפוח המורשת הבדווית; הפעלתם של גני ילדים שלא במסגרת בתי הספר בתוך אזור המגורים והקמת בית ספר לחינוך מיוחד.