השסע היהודי-ערבי במדינת ישראל אינו השסע היחידי במדינה; אולם נדמה כי שסע זה הוא הסבוך ביותר, ובעל איום פוטנציאלי חריף ביותר. האירועים של אוקטובר 2000 בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל בעקבות אנתיפאדת אל-אקצה, והתוצאות הטרגיות שלהם, לימדו את היהודים והערבים כאחד שמערכת היחסים בין שתי האוכלוסיות עדינה ושברירית עד כדי כך שאירוע אחד יכול להשפיע לאורך זמן על היחסים בין שתי הקבוצות.

חיבור זה נועד לזהות ולהעלות את הסוגיות המרכזיות המעיבות על היחסים בין יהודים לבין ערבים בישראל, לשרטט כיווני התפתחות אפשריים בעתיד ולנסח המלצות לשיפור היחסים.

החיבור מבוסס על ניירות עמדה שכתבו מומחים בתחומים שונים בנושא יחסי יהודים-ערבים: משטר מדיני, חברה וכלכלה, שלטון מקומי, תכנון וקרקע. ניירות העמדה הוצגו בשולחן עגול שקיים מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות ביולי 2002, ובו דנו המשתתפים בניירות העמדה השונים. בין המומחים שהשתתפו בכנס היו חוקרים אנשי אקדמיה, ראשי רשויות מקומיות, בעלי מקצועות חופשיים ופעילים בארגונים חברתיים. הכנס נועד להעלות את הסוגיות והבעיות ביחסים שבין שתי האוכלוסיות ובעיקר לנסות ולברר לאן מתקדמות שתי האוכלוסיות במערכת היחסים ביניהן, ומהם החסמים המקשים על פתרון הבעיות. המשתתפים התמודדו באופן מפורט עם ארבע סוגיות עיקריות: הבעיות המרכזיות העומדות על סדר היום ביחסי יהודים-ערבים בישראל; התמורות העיקריות המתחוללות ביחסי יהודים-ערבים בישראל; תרחישים עתידיים אפשריים; והמלצות לקובעי מדיניות.

 החקיקה ועריכת הבחירות לרשויות המקומיות המאוחדות הן רק צעד ראשון בהליך איחודן של הרשויות הללו. איחוד רשויות מקומיות הוא צעד הדורש מאמץ כדי שרשות מקומית כושלת לא תפיל לתהום רשות מקומית שנוהלה באופן תקין. השאלה היא אם מקבלי ההחלטות במשרד האוצר ובמשרד ראש הממלשה מודעים לכל מה שכרוך באיחוד רשויות מקומיות או שמבחינתם המהלך הושלם וניתן להתחיל לחסוך. סוגיות בעלות חשיבות מכרעת שמחייבות טיפול כוללות פיטורי עובדים, טיפול בגרעונות, חוזים עם קבלני שירות, מועצות דתיות והסכמי שכר. אם לא תהיה הבנה במשרדי הממשלה האמורים לכך שמדובר במהלך מורכב וצורך משאבים בשלביו הראשונים, ואם לא יהיה מענה מינימלי לצורכי הרשויות שאוחדו, כי אז ההצלחה רחוקה מלהיות מובטחת וכשלונות עלולים להכתים את המהלך ולמנוע את המשכו.

במסגרת תכנית המחקרים של מכון פלורסהיימר על חברה, מרחב וממשל בישראל הכינו שלמה חסון ומאיה חושן מחקר מקיף שמתאר ומנתח את התהליכים הדמוגרפיים, החברתיים והמרחביים שהתחוללו במטרופולין תל אביב במהלך ארבעה העשורים האחרונים. תהליכים אלה נבחנים בהשוואה לתהליכי צמיחה מטרופוליניים שהתרחשו במקומות אחרים בעולם. על סמך ניתוח זה מוצעים מספר כיוונים אפשריים להמשך ההתפתחות של מטרופולין תל אביב.

המחקר מגדיר את מערכת השלטון המקומי בישראל בפרספקטיבה בינלאומית משווה, על פי שורת ממדים: מפת הרשויות המקומיות, ביזור תפקודי, אוטונומיה פוליטית, מימון, שיטת הבחירות, ומאפיינים מודרניים ומסורתיים בפוליטיקה המקומית. עוד מציע המחקר עקרונות לעריכת רפורמה שנכשלה עד כה.

מחקר זה מתאר ומנתח אסטרטגיות של פרסום, שיווק וקידום שערים בישראל ובעולם נוקטות כדי למשוך תושבים, משקיעים, יזמים, חברות, מבקרים ותיירים. במוקד המחקר נושאים כמו פיתוח חזון העיר, מיתוג ומיצוב של העיר, ניהול הדימוי שלה, שינוי דימוי שלילי ופיתוח תכנית שיווק לעיר.

המחקר עוסק בניתוח תהליך ההתפתחות של מרחב נצרת המורכב מיישובים מספר ומקבוצות אוכלוסייה שונות מבחינה עדתית, תרבותית ולאומית. המחקר מתמקד בסוגיות של תכנון וניהול מוניציפלי. הוא עוקב אחר התהליכים הדמוגרפיים, החברתיים, הכלכליים, התכנוניים והסוציו-פוליטיים המעצבים את מרחב נצרת, ומציע כיוונים לגיבוש מדיניות עירונית וממלכתית שעיקריה הם: גיבוש של אסטרטגיית תכנון ופיתוח יזום למרחב כולו, חרף הפיצול המוניציפלי והתכנוני וחרף הפערים החברתיים והתרבותיים הקיימים בו, ועידוד השיתוף בין היישובים השונים במרחב והקמת גופים משותפים לניהול השירותים התפקודיים בו.

מחקר זה בוחן את המפגש בין צעירים חרדיים עם השירות הצבאי במסגרת של טירונות כלל צה"לית, שבו המערכת שואפת להפוך אזרחים לחיילים. הפיכת הצעירים לחיילים כוללת משטור ומשמוע גופם והתנהגותם, הקניית ידע, מיומנויות וערכים. המחקר בודק את האופן שבו טירונים מגיבים אל השיח והפרקטיקות הצבאיים, מפנימים אותם והאם או מתי ביכולתם להתנגד להם, לחתור תחתם או לעצבם מחדש.

במסגרת תכנית המחקרים של מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות על האוכלוסיה הערבית בישראל, ערך ד"ר חמאיסי מחקר על הקשר בין תחומי השיפוט של היישובים הערביים לבין היכולת של יישובים אלו לאפשר פיתוח של מגורים, תעסוקה ושירותים ציבוריים. המחקר מראה צורך דחוף להרחיב את תחום השיפוט של היישובים הערביים בישראל שיש בהם מחסור ניכר בקרקעות זמינות לפיתוח. צורך זה נובע לא רק מהגידול בביקוש עקב גידול אוכלוסייה ועלייה ברמת החיים, ובה רמת הדיור, אלא גם מהמציאות הקרקעית השוררת ביישובים השוררת ביישובים הערביים. הבעלות הפרטית על הקרקע מציינת את רוב רובו של השטח הנמצא בתחום השיפוט של הרשויות המקומיות הערביות, והיא מגבילה את הפיתוח ביישובים אלו בתחומי המגורים, התעסוקה והשירותים הציבוריים. הגורם הקובע את הפיתוח בקרקע בבעלות פרטית הוא הבעלים. ההתערבות של גורם ציבורי, ובכלל זה הרשות המקומית, מוגבלת לקרקעות בבעלות ציבורית ובעיקר לקרקעות בבעלות המדינה. אלא שקרקעות מסוג זה נמצאות בעיקר מחוץ לתחום השיפוט של היישובים הערביים. עובדה זו היא שעומדת ביסודו של הצורך הדחוף להרחיב את תחום השיפוט של יישובים ערביים כדי לצרף אליהם שטחים שהקרקעות בהם בבעלות המדינה ואי לכך הן זמינות לפיתוח הדרוש.

מחקר זה חושף מדרג של משתנים התורמים לשסע הדתי-חילוני כפי שהוא מצטייר בעיני מנהיגים ומעצבי דעת קהל בישראל. גורמי היסוד המגבירים את תחושת הניכור והניגוד שבין הציבור הדתי לזה החילוני הם פחד, אי-ביטחון גובר בתוך הקהילות, ירידה בתחושת השיתו והתעצמות ההתבדלות של צבורים זה מזה. גורמים אלה אינם בולטים על פני השטח באינטראקציה השוטפת שבין דתיים לחילונים, אולם הם הבסיס לשסע. ביטויים אלה טעונים ברגשות עזים השבים ומזינים את המתח הדתי-חילוני. ולבסוף, ישנם המשתנים החיצוניים המשפיעים גם הם על השסע בהווה: קשורת, מצבה הביטחוני של המדינה ובית המשפט הגבוה לצדק. אף שהם חיצוניים לשסע, גורמים אלה משפיעים, כל אחד בפני עצמו, על היחסים בין דתיים לחילונים.

במחקר זה בוחן פרופ' ערן רזין את השפעת המגזר היישובי (יהודי, ערבי, מועצות אזוריות) המיקום, גודל האוכלוסייה והרמה הכלכלית של האוכלוסייה על החוסן התקציבי של רשויות מקומיות בישראל. הניתוח מוביל לשורת המלצות העוסקות בעיקר במידת ההתחשבות בגודל אוכלוסיית הרשות המקומית וברמה החברתית-כלכלית של תושביה בהקצאת מענקי הממשלה, ובסגירת פערים בין רשויות מקומיות ערביות ליהודיות.

ספר זה מנסה לתאר באמצעות כמה תסריטים התפתחויות אפשריות ביחסי דת, חברה ומדינה בישראל התסריטים אינם מתכוונים לחזות את העתיד או להציע עתיד רצוי, אלא לעקוב אחר מגמות וכיווני התפתחות ולברר מה אפשר שיקרה. יצירה של תמונות עתיד אפשריות יכולה לסייע לציבור ולמקבלי ההחלטות להתמודד עם השאלה "מה יקרה אם". אחד הנושאים החשובים שהתסריטים עוסקים בהם הוא הגדרת זהות המדינה. השאלה היא באיזו מידה תעוצב זהות זו על ידי חקיקה דתית, או על ידי חקיקה המעמידה במרכזה את חרויות הפרט. שאלה מרכזית אחרת הנידונה בתסריטים היא מערכת ההקצאות של זכויות וחובות במדינת ישראל. השאלה היא מהו איזון נכון בין הקצאת זכויות וחובות בין קבוצות התרבות השונות, וכיצד מתפרשת הקצאה זו בעיני בני הקבוצות השונות. סוגיה נוספת – היחסים החברתיים בין קבוצות התרבות השונות – מעבירה את התסריטים מתחום החוק והמשפט, שהם מעניינן של רשויות המדינה, לתחום חיי היום יום של התושבים. דתיים, חרדים וחילונים חולקים מדי יום מרחבים ציבוריים שונים: הרחוב, השכונה והמרכז העירוני. האם ההבדלים התרבותיים מוליכים בהכרח לקונפליקט, או שניתן למצוא פשרות שיהיו מקובלות על קבוצות התרבות השונות? פיתוח תסריטים העוסקים בסוגיות אלו יכול להעשיר את הדיון הציבורי ולאפשר היערכות מבעוד זמן לקראת תמורות אפשריות.

מטרת המחקר היא לסקור את ההתפתחויות הפוליטיות והאלקטורליות בחברה החרדית בין הבחירות לכנסת ב-1999 לבין הבחירות לראשות הממשלה ב-2001. הפוליטיקה החרדית בכלל ומפלגת יהדות התורה המאוחדת בפרט כמעט ולא נחקרו. עובדה זו מפתיעה על רקע רציפות מוסדית גבוהה והמשכיות בדפוסי הפעולה נוכח סביבה משתנה.

המחקר מציב את הפוליטיקה החרדית ככזו המצויה בעומס גובר – תוצר של תהליכים פנימיים וחיצוניים. התהליכים הפנימיים הנובעים מאתגרים כלכליים הם תוצאה של משבר חברת הלומדים, ואילו התהליכים החיצוניים נוגעים למקומם של החרדים בסביבה הכלל חברתית.

בחירות 1999 נערכו בשיאו של מתח חילוני-דתי סביב אופייה של החברה הישראלית, לכאורה לקראת תום הסכסוך עם הפלסטינים. ואילו בחירות 2001 נערכו בשעה של התפרקות תהליך השלום והפיכתו לעימות אלים בין ישראל והפלסטינים. שינוי בסדר היום הקהה מעט את המתח בין החרדים לבין חלקים אחרים בחברה הישראלית אולם הטלטלה שעברה החברה החרדית בשנים אלו לבטח תתן את רישומה בעתיד.

מחקר זה בוחן את השפעתן של התמורות בתפקודו של השלטון המקומי הכפרי על יחסי הגומלין בין המועצה האזורית לבין יישוביה ותושביה, ומנתח את הבעיות הנובעות מן העמימות הקיימת היום בתשתית החוקית המסדירה את פעילותם של שני רבדי השלטון הללו. הממצאים מצביעים על השונות הגדולה הקיימת במרחב הכפרי, ומכאן על הצורך ביצירת מסגרת חוקית, אשר מצד אחד תהלום את המציאות המשתנה, ומצד שני תהיה גמישה דיה כדי לאפשר לכל מועצה ולכל יישוב להתאים את חלוקת התפקידים והמשאבים ביניהם לנסיבות המיוחדות להם.

This book reviews the struggle for hegemony in Jerusalem between secular and ultra-orthodox (haredi) Jews. It examines the democratic deficit in urban politics formed by the rise of the haredi minority to power, and proposes ways to rectify this deficit. The study addresses the following questions: What are the characteristics of the urban democratic deficit? How did the haredi minority become a leading political force in the city? What are the implications of the democratic deficit from the perspective of the various cultural groups? What can be done in view of the fact that the non-haredi population is not only under-represented but also feels threatened and prejudiced by urban politics initiated by the city council?