כבמה ציבורית, הוועידה מעלה נושאים המעסיקים את מקבלי ההחלטות בשלטון המקומי וזרועות המדינה. השנה הוועידה התקיימה בסימן אתגרים חדשים בשלטון הקומי לנוכח חוק העיריות החדש, השלכות יישום תמ"א 53 (במגזר העירוני והכפרי) והדגש הלאומי על פיתוח הנגב והגליל. דנו גם במשמעויות הרחבות של חוק העיריות, במשבר הכלכלי והתעסוקתי בשלטון המקומי, במציאת מדדים לבחינת תפקוד הרשויות המקומיות, תוכניות הבראה, אתגרי חינוך ורווחה והפחתת האלימות כמו גם בסוגיות של פיתוח כלכלי בר-קיימא ושותפות בין העם היהודי בתפוצות למדינת ישראל באמצעות השלטון המקומי.

חוברת זו מסכמת את ועידת השלטון המקומי השניה של בית הספר לממשל ולמדיניות על-שם הרולד הרטוך. היא מורכבת משלושה חלקים והם: החלק הראשון נועד להסביר מהו המושג גירעון בדמוקרטיה, מדוע נוצרת התופעה, מהן הסכנות הגלומות בה וכיצד ניתן לתקנה ולבסס את הדמוקרטיה באופן תקין. החלק השני מציג את הדיון שהתקיים בין חברי הפאנל והחלק השלישי כולל את שאלות הקהל ותשובותיהם של הדוברים.

חלוקת העושר המוניציפלי באה לענות על סוגיית הפערים הקיימים בין רשויות מקומיות בשיעורי ההכנסה ממסים ומהיטלים. מקורה של סוגיית הפערים הוא בשונות הקיימת בין יישובים בהרכב החברתי-כלכלי ובהרכב העסקים. בתחום המגורים, תופעת ההיבדלות הגאוגרפית של קבוצות אוכלוסייה מן הבחינה החברתית-הכלכלית, קיימת בכל מדינה ובכל תקופה, ולכן שיעור המיסוי יהיה שונה על פני מרחב היישובים של ישראל, גם אם ייעשו צעדים דרסטיים לבניית תמהיל אחיד של אוכלוסייה בכל אחת מן הרשויות המקומיות. אולם הגורם העיקרי המביא כיום לפערים ברמת ההכנסות העצמיות ממסים ומהיטלים בקרב הרשויות המקומיות קשור בעיקר לגאוגרפיה הדיפרנציאלית של הפעילות הכלכלית. פעילות זו נוטה להתרכז במקבצים והיא הרבה יותר מרוכזת מאשר המגורים. לכן, אנו מוצאים רשויות מקומיות רבות אשר אף שמתגוררת בהן אוכלוסיית ניכרת, אין בהן אלא קומץ קטן של עסקים. אין בקומץ זה כדי להשביע את הקופה המוניציפלית הדלילה. חמור במיוחד הוא מצבם הכספי של רשויות מקומיות אשר גם מתגוררת בהן אוכלוסייה חלשה וגם דלה בהן הפעילות הכלכלית. רשויות מקומיות אלה במיוחד ממתינות לצעדים של חלוקת העושר המוניציפלי שתקל על מצבן הכספי. בקרב רשויות מקומיות אלה מצויות כיום בעיקר ערי פיתוח רבות ויישובים ערביים רבים. חלוקת העושר המוניציפלי יכולה להיעשות על ידי שני סוגים של מדיניות הנקוטה על ידי השלטון המרכזי ואשר בידיו נתונות הסמכויות לכך: מדיניות של הסדרה כספית ומדיניות של הסדרה מרחבית-טריטוריאלית.

סקירה ראשונית זו עוסקת בהשלכות השונות של גדר ההפרדה המוקמת בגדה המערבית, על היבטים הנוגעים לתחושת השיוך והזהות, הכלכלה והמערכות המרחביות של הערבים בישראל. מחד מעבירה הגדר מסר חד-משמעי כי הערבים ימשיכו להיות אזרחי מדינת ישראל בכל הסדר פוליטי עתידי עם הפלסטינים. מאידך, היא יוצרת חיץ בין הערבים בישראל לבין אחיהם ללאום, לתרבות ואף לקשר משפחתי מן העבר השני.

חיבור זה הוא פיתוח של נייר מדיניות שהוגש לשר הפנים בראשית 2005, כחלק ממקבץ נושאים אשר לדעת חוקרי מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות ראויים להיכלל בסדר היום של המשרד. החיבור נסמך על שני צירים מרכזיים: האחד, עקרוני – מציב את סוגיית זכותם של אזרחי המדינה לשירותים מקומיים ראויים; האחר, מוסדי – מציב את שאלת האחריות של משרד הפנים ותפקידו. החוליה המקשרת בין שני צירים אלו  היא הצעה לביצוע תפנית אסטרטגית בתפיסת משרד הפנים. תפנית זו מושתתת על הצבת סוגית השירותים הניתנים לתושב כחלק אינטגרלי מאחריות המיניסטריאלית של המשרד ועל העצמת מעמדו כמסדיר של שירותים.

מחקר זה בוחן כיצד משפיעים על זירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני שני תהליכים המתחוללים כיום: חילופי הנהגה ורה-ארגון שלטוני מחד ופינוי יישובים ישראליים מאידך. נבחנים גם מערכת הקשרים בין הרשות הפלסטינית לבין התושבים, את האופן שבו הציגה את הסכמי אוסלו לאוכלוסייה, ומאפייני תפקוד אחרים העומדים בשורש הקיפאון המדיני. נסקרות התגובות הפלסטיניות להתנתקות, מאבקי השליטה המתפתחים בין מוקדי הכוח השונים וכן ההשלכות על מערכת היחסים הבין-ארגונית. החוקר מנסה להצביע על כיווני התפתחות אפשריים במערכת היחסים בין ישראל לפלסטינים לאחר התייצבות השלטון הפלסטיני ויישום תכנית ההתנתקות. המחקר מכסה את התקופה שעד אוקטובר 2005.

מחקר זה בוחן בתקופות זמן שונות, את תרומתו של ההון החברתי בהתמודדות עם מצבי המתח והמשבר שעברו תושבי חבל עזה בשנים האחרונות. ההנחה היא שדווקא במצבי משבר ניתן לזהות את מרכיביו של ההון החברתי ולעמוד על ההבדלים בתרומתו בין הקהילות השונות. לצורך זה אומצה מתודולוגיה המאפשרת לבחון את מרכיבי ההון החברתי האובייקטיביים והסובייקטיביים .המחקר מתבסס בעיקר על ראיונות עומק עם המתיישבים, משנת 2003 ועד למספר חודשים אחרי הפינוי. באופן כללי ניתן ללמוד שהאיום הביטחוני ואיום ההתנתקות גרמו להתחזקות ההון החברתי בכל היישובים. ההון החברתי מצדו תרם במידה רבה ליכולת העמידה של התושבים כנגד האיומים השונים. יחד עם זאת אופן ההתמודדות עם האיומים מושפע מהסביבה התרבותית אליה משתייכת כל קבוצה והיא זו שקבעה את איכותו ומידת השפעתו לאורך זמן של ההון החברתי. המחקר מגיע למסקנה שצדקו המתיישבים בדרישתם לשמר את הקהילות גם לאחר הפינוי ובמקרים בהם נעשה הדבר ביוזמת המתיישבים, יכולתם להתמודד עם משבר הפינוי מבתיהם התגלתה כטובה יותר.

ספר זה עוסק בשתי שאלות עיקריות: (1) מהם החסמים על דרך השוויון והפיתוח של הערבים בישראל? (2) כיצד ניתן לצמצם את השפעתם של חסמים אלה?

החיבורים השונים מהם מורכב הספר מלמדים כי מעבר לגישות השונות קיימת תמימות דעים בדבר מרכזיותם של החסמים הקשורים בהגדרת מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, בהמשך הסכסוך הישראלי-ערבי ובתפיסות פסיכולוגיות-נורמטיביות של שני הצדדים. תפיסות אלה, מעוגנות בזיקות לאומיות שונות המתחדדות עקב הקונפליקט המתמשך, ומתאפיינות בחשדנות ואף בחוסר אמון. חסמים אלה מעידים כי השסע הפנימי בין יהודים לערבים בישראל אינו מסתיים בגבולות המדינה. להפך, הוא מושפע באופן עמוק מהתהליכים המתחוללים מעבר לגבול. כתוצאה מכך, כל עוד מתמשך הסכסוך הישראלי-ערבי, מתגבהים החסמים ומקשים על צמצום האי-שוויון במגוון רחב של תחומים: ייצוג פוליטי, פיתוח כלכלי, מוביליות חברתית, חינוך, הקצאת שירותים ומקרקעין. קיימים הבדלים בין החוקרים בהתייחסותם לחסמים אלה, ובהתאם לכך מוצגות אסטרטגיות שונות לפעולה. ניתן להבחין בין גישות פסימיות הרואות במצב הקיים מלכוד, דרך ללא מוצא הבולמת כל אפשרות להעלות המלצה כלשהי. מצד שני, מועלות בין השיטין הצעות לשינוי רדיקלי, במיוחד באופי המדינה וצביונה. אולם מעבר לשני קצוות אלה מסתמנת ברוב המקרים הסכמה בדבר הצורך בגישת ביניים שניתן לכנותה "אסטרטגיה ריאליסטית" המושתתת על תפיסה פרגמטית.

ההצעות להעברת יישובים ערביים מריבונות ישראלית לריבונות פלסטינית, המוצגות כ-"חילופי שטחים מאוכלסים", כרוכות בשלילת אזרחותם של עשרות אלפי ערבים בניגוד לרצונם. מאז אירועי אוקטובר 2000 נכנסו ההצעות אל לב השיח הפוליטי, תוך יצירת הסכמה בין נציגי מפלגות ציוניות מכל קצוות הקשת הפוליטית. הציבור הערבי ומנהיגיו לעומת זאת, מתנגדים בכל תוקף להצעות ברוח זו. המחקר בוחן וממפה את השיח היהודי התומך ברעיון הבסיסי ואת השוני המוצע בדרכי מימושו, יחד עם השיח הערבי בישראל ובשטחים, המתנגד לרעיון ואת ההקשר אל השיח הערבי על אופיה של מדינת ישראל. המחקר בוחן את היבט המשפט הישראלי והמשפט הבינלאומי לרעיון העברת האוכלוסיה לריבונות פלסטינית, וכן את ההיבט הדמוגרפי והטריטוריאלי של הצעות אלה. המחקר מדגיש את חוסר התוחלת ואת הסיכון הרב בהצעת תוכנית זו. לבסוף מציע המחקר לקיים את הדיון כחלק מהדיון בין יהודים לערבים על אופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ועל מעמד המיעוט הלאומי הערבי-פלסטיני החי בה.

על נכסים שאינם משמשים למגורים, במטרה לצמצם פערים בחוסן התקציבי של רשויות מקומיות. ניסיון חלוקת ההכנסות במסגרת הסכמים לפיתוח אזורי תעשייה משותפים לכמה רשויות מקומיות מצביע על כך שההסכמים הפכו לכלי מוכר, גם אם יישומם כרוך לעתים במחלוקות. חלופות נוספות נבדלות זו מזו במקור ההכנסות המחולקות, באופן החלוקה, בחופש הפעולה שיש לשלטון המרכזי לכפות את חלוקת ההכנסות וברמה הגאוגרפית של החלוקה. המחקר ממליץ לבחון יישום חלופות ברמה המקומית וברמה האזורית עם סייגים ברורים לנסיבות בהן יהיה אפשר לכפות חלוקת הכנסות. השלכות בכיוון חיזוק השלטון המקומי או ריכוז כוח בידי משרדי ממשלה תלויות באופן בו ייעשה הדבר: כפייה באופן מדוד וכפוף לסייגים ברורים, כאשר השלטון המרכזי נתפס כמתווך הוגן, או זירה לעימותים בלתי פוסקים ולהחלטות שנויות במחלוקת המתייחסות בעיקר לפיתרון בעיות תקציביות המעיקות על השלטון המרכזי.

המחקר מנסה להציב פתרון חלופי למשבר השלטון המקומי בהקשר ליכולתן הפוחתת של רשויות מקומיות רבות להבטיח לתושביהן שירותים שהם זכאים להם. זאת באמצעות מעבר מראייה אופקית המזהה את שינוי השלטון המקומי עם שינוי המפה המוניציפלית לראייה אנכית, המדגישה את השינוי במבנה השלטון המקומי. המחקר בוחן אופציות על-מוניציפליות למתן שירותים על בסיס האצלת סמכויות 'מטה-מעלה' והפיכת שירותים לשירותים מוסדרים.

מחקר זה בוחן את תפישות העולם, האידאולוגיות, המסורות, הנורמות והרשתות החברתיות והתרבותיות הרווחות בערי הפיתוח בקרב שחקנים וקבוצות שונות – שלטוניות ואזרחיות. המחקר עומד על צמתי המפגש, החיכוך והעימות המתפתחים בשדה חברתי טעון, ומציע לקובעי מדיניות אסטרטגיה להתנהלות מושכלת נוכח המבוך התרבותי-הפוליטי.