בשנים האחרונות מתהווים הסדרים חדשים למימון הפיתוח, לניהולן ולתפעולן של תשתיות מים וביוב במגזר המוניציפלי. הסדרים אלה מאופיינים בשותפות גוברת והולכת של המגזר הפרטי עד כדי אפשרות להפרטה מוחלטת.

מציאות זו נוצרת בעקבות תהליך דו-כיווני של יוזמות מקומיות ומדיניות ממלכתית.היוזמות המקומיות הן דוגמה קלאסית להתווית מדיניות מלמטה (making bottom-up policy ).הן מעצבות מדיניות בכך שהן הולכות ויוצרות עובדות בשטח.אם הן מוצלחות,הן יוצרות לגיטימציה להתפתחות מגמה מקיפה יותר. הופעתן של יוזמות אלה היא ביטוי חלקי לכישלון המדינה בהתוויית מדיניות מוגדרת ועקבית ובאכיפתה.

רק בשנים האחרונות נעשים ניסיונות רציניים יותר לעיצוב מדיניות שיטתית ומחייבת.המדיניות הממלכתית מחפשת דרכים להתאים את עצמה לשינוים המתפתחים,אך מתקשה לנתבם. על שולחן השרים הממונים מונחת עתה הצעת חוק בדבר העברת האחריות על השירותים לתאגידים עסקיים. ההצעה מושתתת על עקרונות מדיניות שגובשו בפורומים מקצועיים שונים, שדנו בעתיד משק המים והביוב בישראל: הוועדה לבחינת הניהול של אספקת המים בישראל (ועדת ארלוזורוב) והוועדה להכנת חוק תאגידי מים וביוב (ועדת סוארי).
המדיניות המתגבשת חותרת לנתק את האחריות לאספקת שירותים אלה מהרשויות המקומיות ולהעבירה לתאגידים עסקיים. מדיניות זו מציגה שינוי מהותי בתפיסה הממלכתית של שירותים אלה: מעבר משירותים ציבוריים ללא כוונת רווח לשירות תשתית מפוקח. שינוי זה מניח גם מעורבות גוברת של המגזר הפרטי, לרבות האפשרות של הפרטה כוללת של השירות. במקביל, אך באופן בלתי תלוי, מתפתחים פרויקטים שונים ביוזמה מקומית הנשענים על הון ועל ידע פרטיים.

המדיניות המוצעת שואפת לשנות באופן גורף את הבסיס ואת דפוסי הפעילות שאפיינו את ניהול נושא המים והביוב עד כה. בדומה לכל שינוי  מקיף אחר בישראל, גם כאן נשאלת השאלה האם השינוי אפשרי. מעצבי המדיניות המוצעת מודעים היטב לקשיי היישום. מתוך הערכת ההתנגדות הצפויה הם נמנעים מלהציג את נושא התאגוד - על הנחותיו והשלכותיו -כפתרון מחייב. בהשארת שיקול הדעת לרשויות הם יוצרים, בלי להתכוון לכך, מערכת הסותרת את עקרונותיה ופוגעת בסיכוייה. החוק המוצע מותיר ת סוגיית התאגוד להחלטה מקומית, ולכן צפויה להיווצר מערכת מפוצלת, הנשענת בחלקה על הסדרים קיימים (רשויות מקומיות, איגודי ערים)ובחלקה על הסדרים חדשים  (תאגידים מקומיים), ובהתאם  - על כללי עילות, סטנדרטים ומחויבויות שונים. במצב זה ספק רב אם התוצאות  הכלכליות, הניהוליות והסביבתיות יהיו בהתאם לראוי ולנדרש.

נראה כי אחת הסיבות שהביאו להסתבכות זו היא ההפרדה המתבקשת בין נושא המים ונושא הביוב. למרות הקשר הלוגי ביניהם לא ניתן להתעלם מההבדלים ביניהם. לא הממד הניהולי התפעולי של נושא המים הוא זה הטעון שינוי מהותי, אלא הניהול כספי.

הפיכת רוב התקבולים המתקבלים ממכירת מים לעוד הכנסה עצמית בידי הרשויות מנציחה בעיה עקרונית וכללית של מימון מוניציפלי, תוך פגיעה בהשקעה חוזרת שלהם בייעודם האמיתי (השבחת התשתיות ופיתוחן).

מתווי המדיניות המוצעת היו מודעים לחיוניות הכספית של התקבולים ממכירת מים, אך הם נמנעו מלבצע את הצעד המתבקש: חיוב התאגוד תוך הבטחת מקור מימון חלופי אשר יפצה את הרשויות. בשל אי-הרצון ליצור קשר זה הועדפה אופציית ההגמשה,דהיינו אי-כפיית התאגוד והשארתו כבחירה רצונית.

בניגוד למשק המים, נושא הביוב אינו מפותח דיו. לאחר הקמת התשתיות המרכזיות בשנות השישים לא השקיעה המדינה משאבים בהיקף הנדרש. מרבית הרשויות המקומיות התעלמו מהנושא. רק בראשית שנות השמונים,בעקבות הפיתוח המואץ שנלווה לעלייה הגדולה, הפך נושא הביוב לקריטי.עתה נדרשה המדינה להשקיע תוך פרק זמן קצר יחסית השקעות העולות על שלושה מיליארדי ש"ח.

במקצת מהרשויות, הנהנות מפיתוח מואץ, הפך הנושא לחיוני ודחוף, ומכאן נכונותן לפתח את התשתיות הנדרשות. זה גם הרקע לפתיחותן של רשויות מקומיות לשלב גורמים פרטיים, במסגרת הסכמי BOT ( build-operate-transfer), צעד הפוטר אותן מהצורך להשקיע ישירות את סכומי העתק הנדרשים. למראית עין משתלבת המדיניות הממלכתית המוצעת היטב עם יוזמות מקומיות אלה, אולם בראייה ממלכתית כוללת דווקא עובדת היותם מיזמים מקומיים היא הבסיס לחולשתם.

בהיעדר תכנון ממלכתי כולל וקביעה מחייבת של אזורי שירות רלוונטיים פרויקטים מוקמים על בסיס מזדמן, ע"פ נוחיותן של הרשויות המעורבות ותחושת הדחיפות שלהן.

גודל הפרויקט אינו נקבע על ידי התועלת הלאומית (תרומתו ליצירת תשתית ארצית כוללת), אלא נגזר ממספר הרשויות המעורבות (לרבות פרויקט של רשות אחת בלבד) ונכונותן להשתתף בו. המגמה המסתמנת כיום היא התארגנויות וולונטריות מזדמנות,ובהיעדר מדיניות ממלכתית תקיפה נמנעת האפשרות להביא את כלל הרשויות באזור מוגדר להצטרף לפרויקט.

להבדלים בהתפתחות נושאי המים והביוב השלכה ישירה על המעורבות של המגזר הפרטי. במקרה של שירותי המים, תרומתו האפשרית של המגזר הפרטי היא בתחום הניהולי והתפעולי. רמת הפיתוח של התשתיות הקיימות אינה מצריכה השקעות מיוחדות, העשויות להצדיק פנייה אל המגזר הפרטי כמקור מימון. ההשקעות הדרושות לצורך חידוש המערכת והשבחתה יכולות להיות ממומנות באופן שוטף, כחלק מחיוב הצרכן. שונה המצב בנושא הביוב. כאן, בהתחשב בהיקף העצום של ההשקעות הנדרשות, דחיפות הפתרון והיכולות המקצועיות החסרות ברוב המגזר המוניציפלי מצדיקות מעורבות פרטית.

המלצות

הגורמים הממלכתיים נדרשים לגלות גישה דיפרנציאלית, התואמת את ההבדל בין שני הנושאים. עליהם לפתח עקרונות אופרטיביים בהתאם. מול העמימות המתוכננת הכלולה בהצעת החוק הנוכחית נדרשת קביעה ברורה של מידת המעורבות הרצויה של המגזר הפרטי בכל תחום וסוגי השותפויות המתבקשות במצבים שכיחים שונים.

הסוגיות העיקריות העומדות על הפרק:

המתכונת המוצעת של תאגוד רצוני אין בה כדי להבטיח את השגת התאגוד.

א.    יש צורך לקבוע את התיחום האזורי הנכון של המדינה מבחינת משק המים והביוב.

ב.     יש לשקול להפריד בין תשתיות מים וביוב, בעיקר על מנת להבטיח שנושא הביוב אכן ימצא פתרון במסגרת אזורי שירות מיטביים.

ג.      יש לתכנן הסדר מימון לתקופת מעבר אשר יאפשר לרשויות להיגמל משימוש בתקבולים ייעודיים אלה בתזרים המזומנים השוטף של הרשויות המקומיות. שאלת העברת השליטה לידיים פרטיות לאחר תום תקופת המינימום של שליטה ציבורית עדיין נותרה עמומה. העברת מערכות תשתית לשליטה פרטית מצריכה התייחסות הרבה יותר מעמיקה, הן מן ההיבט הציבורי הרחב והן מבחינת לימוד לקחים מחו"ל (בעיקר הניסיון הבריטי). למעט הפרטה מטעמים אידאולוגיים, אין הוכחה לצורך או לכדאיות שבהעברת מערכות אלה לידיים פרטיות

ד.     יש להאיץ את מדיניות התאגוד תוך עיצובה מחדש ברוח ההמלצות המוצגות כאן והימנעות מאישור פתרונות נקודתיים העלולים להכשיל את סיכוייהם של פתרונות אזוריים.נוכח ההשלכות המרחיקות לכת של המדיניות המוצעת מומלץ לאפשר דיון ציבורי הולם ולא להסתפק בדיונים בפורומים ממשלתיים סגורים.

סקירה זו עוסקת בקשר שבין ארגון מערכת השלטון המקומי במטרופולין לבין הפיתוח המקומי. הסקירה מציגה את הדוגמה הייחודית של שלטון מטרופוליני באינדיאנפוליס ודנה בכדאיות הקמתן של רשויות מטרופוליניות דומות בישראל. המלצות הסקירה מדגישות את תרומתן האפשרית של רפורמות כאלו לתחרותיות של מטרופולין באר שבע ולמרחב ירושלים על מאפייניו ובעיותיו הייחודיות.

מאמר זה מתבסס על עבודת גמר לתואר מוסמך בגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים. העבודה בחנה את התפרוסת המרחבית של היוזמות בקרקע החקלאית הציבורית בישראל בעקבות החלטות 533 ו-611 של מועצת מקרקעי ישראל.

הניתוח נעשה בשתי רמות: ברמה האזורית נעשה ניתוח תיאורי בו נבדק ונלמד לעומק תהליך שינוי היעוד בקרקע החקלאית. ברמה הארצית נעשה ניתוח כמותי, בו נבדק הפיזור המרחבי של היוזמות כפונקציה של שורת משתנים. מאמר זה מתרכז בעיקר בניתוח הארצי-כמותי.

מחקר זה ממשיך שורת מחקרים שנערכו במכון פלורסהיימר ושעסקו בכיוונים לרפורמה במפת הרשויות המקומיות ובמימונן. המחקר מזהה גורמים שהשפיעו על חוסנן התקציבי של רשויות מקומיות בישראל ואת השפעתם של שינויים שבוצעו במימון הרשויות המקומיות על הפערים בין הרשויות המקומיות. ההמלצות העיקריות הנובעות ממחקר זה כוללות הצעות לצמצום מספרן של הרשויות המקומיות הקטנות ולצמצום הפער בין רשויות מקומיות ערביות לרשויות יהודיות, זאת במטרה להפוך את מערכת השלטון המקומי ליעילה ושוויונית יותר.

המרחב הכפרי בישראל עומד בפני שידוד מערכות: ירדה חלקה של התעסוקה הכפרית; הצטמצם השיתוף ביישובים החקלאיים; נוספו יישובים כפריים המשמשים למגורים בלבד. המשבר הכספי שהתרחש בשנות השמונים האיץ תהליכים אלה. בשנות התשעים נפרדה ההגנה על הקרקע החקלאית בשל הביקוש לקרקע למגורים בפרברי הערים הגדולות. המועצות האזוריות, המהוות את המסגרת המוניציפלית לניהול החיים הקהילתיים והכלכליים במרחב הכפרי בישראל צריכות לתמודד עם מציאות חדשה זו, אך לא כולן ערוכות לכך. מחקר זה סוקר את התמורות, מנתח את הבעיות שצמחו עם הזמן, מצביע על האתגרים הניצבים בפני קובעי המדיניות ואף מציע דרכי פעולה אפשריות על-מנת לעמוד באתגרים אלה. דרך פעולה אחת היא איחוד רשויות מקומיות והתאמת הגבולות המוניצפליים. דרך שניה היא שינוי במבנה התפקודי של השלטון המקומי במרחב הכפרי תוך התייחסות למציאות החדשה בה טושטשו ההבדלים בין יישובים כפריים לעירוניים.

במכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות נערכת בעת האחרונה שורה של מחקרים על סוגיות שונות במערכת השלטון המקומי בישראל. במסגרת זו הכין ד"ר אריה הכט סקירה ממצה על מערכת המימון של הרשויות המקומיות. מערכת זו מעסיקה זה שנים את קובעי המדיניות בישראל, בעיקר בשאלת התלות בשלטון המרכזי ומידת הבקרה שלו על הנעשה בקרב הרשויות המקומיות. ד"ר הכט מעלה שורה של אבחנות וכן המלצות מספר לשינויי דרכי הפעולה במערכת המימון של השלטון המקומי בישראל.

במסגרת תוכנית מחקרים המתקיימת במכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, בנושא מנהל ופיתוח מקומי בישראל, ערך ד"ר נחום בן-אליא מחקר על האפשרות של הנהגת תפקיד מנהל עיר מקצועי (City Manager) בישראל.
תפקיד זה הונהג בחלק מהרשויות בצפון אמריקה ומערב אירופה ובא להחליף חלק ניכר מתפקידיו של ראש עיר נבחר, הנתון לשיקולים פוליטיים ולעיתים אינו בעל מיומנויות מקצועיות של ניהול מערכת עירונית. החוקר סוקר את הדגם של ניהול עיר באמצעות מנהל עיר מקצועי המודרך על-ידי המועצה נבחרת של הרשות המקומית, בוחן את ההיבטים השונים של הנהגת דגם זה בישראל ומעלה מספר המלצות בעניין. ד"ר בן-אליא מציע מנהל מקצועי ברשות מקומית בישראל בה קיים חוסר שביעות רצון מניהול הרשות על-ידי ראש עיר נבחר.

במסגרת תוכנית המחקרים על מנהל ופיתוח מקומי בישראל המתקיימת במכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, ערכו ד"ר דוד ג'אנר קלוזנר וד"ר דניאל פלזנשטיין מחקר על המקצועות החדשים שהתפתחו בעשורים האחרונים במסגרת השלטון המקומי. מקצועות אלה – מנכ"ל הרשות המקומית, מנהל יחידה לתכנון אסטרטגי ולמידע ורכז הפיתוח הכלכלי – צמחו על רקע שידוד מערכות בשלטון המקומי ובעיקר בשל כניסתו של זה ביתר שאת לתחום התכנון והפיתוח. החוקרים משרטטים את דמותו של כל אחד מן המקצועות החדשים ומצביעים על איפיוניהם העיקריים כתפקידי מטה.

החשיבות הכלכלית והחברתית העצומה של אזורים מטרופוליניים בעולם כיום העניקה משמעות גוברת לסוגיית הניהול והממשל בהם, לא רק לאזרחים אלא גם לממשלות מרכזיות. בכל העולם מתנהל חיפוש מתמיד אחר עקרונות מנחים שיהוו דגם של ממשל מטרופוליני מצליח. שאלת המפתח היא: אלו סדרי ממשל וניהול עשויים להבטיח איכות חיים משופרת לתושבי המטרופולין?
תשובות לשאלה חיונית זו צריכות להכיר בעובדה שהקונטקסט של ממשל מטרופוליני בתום המאה העשרים שונה בתכלית מזה שנודע בתקופות קודמות, בשל השפעתן העצומה של שתי מגמות מבניות שהתרחשו בעת ובעונה אחת: גלובליזציה וביזור.
הגלובליזציה הופכת על פיה את הכלכלה העולמית על ידי הגברת התחרות ואי-היציבות ובה בעת מתחולל שינוי משמעותי באידאולוגיה הפוליטית, שתוצאותיו הן הקטנת הממשלה. מגמה זו של אחריות גדלה ומשאבים מצומצמים יוצרת לחץ מואץ לשינוי בזירת הממשל, המורכבת דיה, שנקראת ממשל מטרופוליני.
פרסום זה מתאר את אופיו של הקונטקסט החדש ואת השלכותיו העיקריות לגבי ממשל מטרופוליני.עוד הוא מנסה להידרש לאתגר שמציב הקונטקסט המשתנה על ידי שימוש בחידושים המבצבצים באזורי מטרופולין רבים. אלה מובילים למסקנה כי קיימים שלושה תפקודים שמספקים את המינימום ההכרחי הדרוש לקיומו של ממשל מטרופוליני יעיל, ואלה הם: "חזון" מטרופוליני, אסטרטגיה מטרופולינית ומודיעין. לא פחות חשובה היא המסקנה שתפקודים אלה יתמודדו עם סדר עדיפויות חדש בממשל המטרופוליני באמצעותם של מגוון משתתפים חדשים ודרכי עבודה חדשות.

המחקר בוחן את סוגי השותפות בין הרשויות המקומיות למגזר הפרטי בישראל, בתחומי המסחר, התעשייה, המגורים, התיירות והתשתיות הזורמות ומנתח את השתנות אופי השותפויות על פני זמן ומרחב. כמו כן, נבדקים האינטרסים המנחים את השותפים, דפוסי המנהיגות, חלוקת העבודה בין השותפים והמאבקים שהתעוררו בעקבות הקמת השותפויות. בסיכום נבחנות המשמעויות הפוליטיות והחברתיות של השותפויות ומתוות מספר המלצות להמשך פיתוחן.

במסגרת מקבץ מחקרים הבודקים אפשרות הנפקה של איגרות חוב בישראל, הנערכים במכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, הכינו רו"ח ענת בביץ ורו"ח קובי נבון מחקר העוסק בבירור שינויי החקיקה הדרושים לשם כך. המחברים סקרו את כלל החוקים המשפיעים או עשויים להשפיע על הנפקת איגרות חוב מוניציפליות, ועל בסיס סקר זה הגיעו לשורה של המלצות הנוגעות לשינויים נדרשים בפקודת העיריות (נוסח חדש), בחוק יסודות התקציב תשמ"ה-1985, בחוק ניירות ערך וכן שינויים בחקיקה הפיסקלית הנוגעת לחוק מס ערך מוסף ולפקודת מס הכנסה. המחברים מפרטים כיצד יש להסדיר בחוקים הפיסקליים את נושא החברות העירוניות ואת היחסים בינן לבין הרשויות המקומיות.

בשנים האחרונות עוסקת קהילת קובעי המדיניות ברמה הארצית וברמה המקומית בשאלה האם להכניס לשוק ההון בישראל איגרות חוב מוניציפליות שיאפשרו לרשויות מקומיות לגייס הון לפיתוח, וזאת על מנת להרחיב את מעגל מקורות המימון שלהן. מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, במסגרת תכנית המחקרים על ניהול ופיתוח מקומי, יזם מספר פעולות מחקר בסוגיה זו. מחקרם של פרופ' נחום ביגר וד"ר סטיבן פלאוט, מומחים בתחום המימון, בוחן סוגיה זו באספקלריה של הניסיון הרב שנרכש בתחום איגרות החוב המוניציפליות בארצות הברית. שני החוקרים מעלים הצעות מספר כיצד לבנות את האפשרות של הנפקת איגרות חוב מוניציפליות בישראל. בקרוב תצא לאור חוברת נוספת על הנפקת איגרות חוב מוניציפליות ייעודיות בישראל שהוכנה על ידי אבי חפץ ואחרים. 

The paper examines the planning and evaluation of the proposed Trans-Israel Highway (Route No. 6), Israel’s largest ever transport infrastructure project.  It finds that a worrying level of uncertainty remains in key realms, and suggests that given the project’s massive scale and the degree of caution demanded by Israel’s unique circumstances, the projects cost, value, impacts, and goals should be clarified before it proceeds in its current form.  Some of the specific steps necessary to evaluate the project adequately are described.