נייר עמדה זה בוחן את האפשרות של הקמת עיריות גג בישראל תוך התמקדות בירושלים ובאר שבע. מוצגים בו הרקע הישראלי כמו גם המגמות והלחצים העולמיים הדוחפים להקמת עיריות גג. כמו כן נבחנות סוגיות של מודל עיריית הגג הרצוי לפי מאפיינים ייחדויים של הערים שיש להתחשב בהם.

נייר עמדה זה מציג את התמורות שעברו על המרחב הכפרי בישראל ואת השאלה העולה אודות מעמדתו כרשות מקומית נפרדת מזו העירונית. מטרתה של ההצעה היא לקדם את תפקודו הייחודי של המרחב הכפרי לא כעתודות פיתוח של העיר אלא כצורת חיים שונה ממנה בעלת חשיבות כלכלית וסביבתית.

הצעה לפיתוח דגם משלים של שלטון מקומי על פי עקרונות המודל של מנהל עיר מקצועי-מועצה נבחרת. מודל זה מהווה חלופה לשיטה הנהוגה בישראל על בסיס ראש עיר נבחר. הניסיון הבינלאומי מוכיח שרשויות מקומיות שאימצו את השיטה המוצעת מספקות שירותים טובים יותר וביעילות כללית רבה יותר; זאת, מבלי לגרוע מעקרונות הדמוקרטיה המקומית.

ההצעה לשינוי שיטת המימון של השירותים המקומיים שבאחריות הממשלה (חינוך, רווחה, בריאות) מונחית על-פי עקרונות של הבטחת שירות שוויוני ובלתי תלוי ממקום מגורים (סוג רשות מקומית), תקצוב שקוף וניצול מיטבי של מסגרות תקצוב קיימות.

סוגיית איחוד רשויות קטנות בישראל ומדת על הפרק שנים רבות. המלצות הוועדה לאיחוד רשויות מקומיות בראשות פרופ' אריה שחר, שמונתה על פי החלטת ממשלה משנת 1995, עוררו התנגדות עזה מצד רשויות מקומיות המיועדות לאיחוד. התקציר מסכם את השיקולים נגד ובעד האיחוד ומציע מדיניות לאורם.

במסגרת המחקרים הנערכים במכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות על האוכלוסייה הערבית בישראל, הכין פרופ' אבינעם מאיר מחקר על היחסים בין בדווי הנגב למוסדות המדינה בישראל. יחסים אלה מצטיינים במתח רב. מצד אחד, האוכלוסייה הבדווית מבקשת לשמור על צביונה המיוחד ולהתגדר בד' אמותיה שלה. מצד שני, המדינה מבקשת לכלול את הבדווים בתבניות ובתכניות המקובלות עליה. המתח בין הבדווים למדינה מתבטא בתחומים שונים: קרקעות, התיישבות ועיור, הקצאות של משאבי מים ומרעה, שירותי חינוך ובריאות וכן במשאבי כוח פוליטיים ברמה המקומית. המחקר מצביע על גורמים שונים שהביאו לעלייה בכוחם היחסי של הבדווים במאזן הכוחות שבינם לבין המדינה.

בשנים האחרונות נכנסו לישראל עובדים זרים רבים. חלק מהם מצאו מגורים בדרומה של העיר תל אביב-יפו, על כל הסוגיות הנובעות מכך בשאלות של מדיניות עירונית. ד"ר יצחק שנל נכנס לעובי הקורה של סוגיות אלה, בוחן את הזרים הגרים בשכונת נוה שאנן שבדרום תל אביב-יפו, על תכונותיהם, עמדותיהם, התנהגותם ומקומם במערך העירוני. כמו כן עוקב ד"ר שנל אחר עמדות התושבים הישראלים בנוה שאנן כלפי הזרים. החוקר מציין כי תופעת המגורים של זרים בשכונה מתמסדת והולכת וגורמת להסתגלות המערכת העירונית לכך, והדבר מחייב נקיטת שורה של אמצעי מדיניות אשר מצד אחד יפקחו על כניסתם של עובדים זרים לארץ ומצד שני יבטיחו תנאי חיים סבירים לאוכלוסייה זו בעת שהותה בערי ישראל.

הסכמים לשיתוף בהכנסות ממסים מקומיים מתרבים והולכים בישראל בעיקר כאמצעי המאפשר התפשטות עירונית על קרקע כפרית. רוב ההסדרים קשורים  בפיתוח אזורי תעשייה ומרכזי תעסוקה. בדרך כלל מדובר ברשות מקומית עירונית התובעת להעביר לתחום שיפוטה קרקע ממועצה אזורית הגובלת בה, תמורת פיצוי הכולל חלק מהאגרות ומההיטלים שמשלמים היזמים המפתחים את השטח ומהארנונה שישלמו המחזיקים בנכסים התעשייתיים והעסקיים לאורך זמן. הנייר סוקר את המאפיינים של הסכמים אלו ואת הבעיות הכרוכות בהם ומציע מדיניות לאורן.

במסגרת תכנית המחקרים של מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות על ממשל ופיתוח מקומי בחן פרופ' ערן רזין את הפערים התקציביים בין רשויות גדולות לקטנות על מנת לבחון את השאלה המעסיקה את קובעי המדיניות: האם רשויות מקומיות קטנות מהוות נטל על הקופה הציבורית? המחקר הנוכחי כולל ניתוח מקיף של מדדים כספיים הנוגעים רובם לשנת 1996. הממצאים של המחקר מאמתים ומחזקים את הטענה לפיה רבות מן הרשויות המקומיות הקטנות סובלות מחולשה תקציבית ומהוות נטל על תקציב המדינה. ככלל, ככל שהתושב מתגורר ברשות מקומית קטנה יותר כך גדלה עלותו לקופת המדינה, לפחות בכל הנוגע להקצאת המענקים הממשלתיים. חולשתן של הרשויות המקומיות הקטנות נובעת בעיקר מהיעדר יתרונות לגודל האוכלוסייה בהפעלת שירותים שונים. פרופ' רזין ממליץ לפעול בדרכים שונות לצמצום מספר הרשויות המקומיות הקטנות.

משבר כספי חמור פוקד כיום את הרשויות המקומיות.משבר זה הוא תוצאה מצטברת של תהליך מתמשך של כשלי ניהול מקומי ומדיניות ממלכתית.הוא מציב קשיי תפקוד גוברים והולכים לרשויות מקומיות, מערער את יציבותם החברתית וכלכלית של יישובים רבים ומאיים על רווחתם של רבים מאזרחי המדינה.מחקר מדיניות זה מתמקד בקשר שבין המימון הממשלתי לבין המשבר הכספי של השלטון המקומי. ניתוח השינויים שחלו במקורות המימון של השלטון המקומי בשני העשורים האחרונים חושף תהליך של גריעת מקורות מצד השלטון המרכזי,תוך הסטה מסיבית של משאבים ה"מיועדים" לשלטון המקומי לתכליות אחרות והעלאת נטל המיסוי המקומי. "פיצוי" ממשלתי מאוחר, באמצעות מענקים לכיסוי גירעונות והסדרים פיננסיים שונים הצליח לדחות לפרקי זמן קצרים את המשבר הכספי, אך בהיעדר מנגנוני אכיפה נאותים לא הושג ריסון אמיתי של הניהול הגירעוני של הרשויות המקומיות. תפנית חדה במדיניות הממשלתית מאז 1997, בעיקר התנתקות מסיוע "אוטומטי" לרשויות גירעוניות, גררה את השלטון המקומי למשבר החמור ביותר שאי-פעם פקד אותו.

לא מעט אנרגיה ארגונית ואישית הושקעו בעשור האחרון בליבון סוגיית השתתפות הממשלה במימון השלטון המקומי והיא עדיין ממתינה לפתרון מוסכם ומשכנע. חלק גדול מהמאמצים שהושקעו נידונו למפרע לתוצאות דלות משום התייחסותם הצרה. נושא המימון הממשלתי של המגזר המוניציפלי חורג זה זמן רב ממישור הפתרונות הטכניים-נוסחתיים ויש לבחון אותו בהקשרים עקרוניים שונים הקשורים במערכת היחסים ביניהם ובאחריות המדינה לשירותים הניתנים לאזרח.עבודה זו מצביעה על השינוי הנורמטיבי שחל בשלטון המרכזי ועל הפער הנפער בין שני מודלים קוטביים של שלטון מקומי: המודל ה"רווחתי" והמודל ה"כלכלי". על רקע זה, מוצג מודל מימון ממשלתי חלופי – המבוסס על הדגם הבריטי – היוצר הבחנה ברורה בין אחריות ממלכתית לבין אחריות מקומית. זאת, במקביל ליצירת כלי הקצאה אחיד, שקוף ושוויוני.

באווירה התחרותית הקיימת בין ערים סביב עידוד הפעילות הכלכלית ברמה המקומית, נערך חיפוש מתמיד אחר כלים ומיזמים חדשים. בשנים האחרונות אנו עדים לקידומם של פרוייקטים רבים כגון קניונים, פארקים לתעשיות היי-טק ואפילו מוסדות להשכלה גבוהה, העשויים לשמש כמנופים לפיתוח הכלכלי המקומי. בהקשר זה, עולה גם הנושא של בתי קזינו ככלי לפיתוח מקומי, בדרך כלל במעטפת של קידום ענף התיירות. הדיון הציבורי סביב נושא זה מתנהל ברובו במישור הטכנוקרטי. הוא נסב סביב הצדדים הרגולטיביים של הפעלת בתי קזינו, ומתעלם מההשלכות של מיזם זה על העיר והאזור המארחים. רווחת הנחה סמויה שהקמת בתי קזינו בארץ היא כורח המציאות ושניתן לנתב ולפקח על התפתחותה בעזרת הכלים הניהוליים המתאימים.

פרסום זה מדגיש את הצורך להתייחס להשפעות המקומיות של תוכניות פיתוח ומביא את המקרה של פיתוח בית קזינו באילת כדוגמה. הוא סוקר את הניסיון מחוץ לארץ בתחום זה ומעמיד את היתרונות מול החסרונות ברמה המקומית. הפרסום אף מדגים סימולציה של הקמת בית קזינו באילת כדי להעריך את ההשפעות הכלכליות-אזוריות הצפויות ממפעל כלכלי זה. בדיקה זו מעלה היבטים מספר בעלי משמעות, מעבר למקרה הספציפי של הקזינו, שהנם רלוונטיים לכל הערכה של השפעות של פרויקט פיתוח על הכלכלה המקומית.

היבט ראשון הוא האפשרות שפיתוח כלכלי אינו מביא לרווחה כלכלית מקומית. שינויים בהיקף הגולמי של התוצר, ההכנסה והתעסוקה המקומית עדיין אינם מבשרים שינוי ברווחת תושבי המקום. במקרה של קזינו באילת, חלק ניכר מהביקושים שהוא יוצר מורגש מחוץ לכלכלה המקומית. ובמידה בה מועסקים באים מחוץ לאזור, אזי השינוי הגולמי בתעסוקה המקומית כלל אינו מצביע על שינוי ברווחה המקומית. ישנן גם סיבות טובות להניח כי חלק מביקוש הנוצר על ידי המפעל הכלכלי אינו ביקוש חדש (הנובע מפעילות 'ייצוא'). אלא,  ביקוש המחליף את הביקוש הקיים בענפים דומים. היבט שני הוא שגם אם לפרויקט ישנן השפעות פיסקליות חיוביות עדיין אין בכך בהכרח כדי לתרום להשפעות כלכליות חיוביות ברמה המקומית (במובן של יצירת הזדמנויות כלכליות לתושבים מקומיים, קשרים בין-ענפיים מקומיים וכד').

המקרה הפרטני של הקזינו יכול ללמד על צורת הבדיקה המפוכחת שצריכה ללוות את ההחלטה על אימוץ כלי זה או אחר כדי לקדם את הכלכלה המקומית. קובעי מדיניות עשויים להסתנוור בנקל מתחזיות וורודות, המתייחסות לתעסוקה חזויה ולהכנסות מקומיות (ציבוריות ואישיות) הצפויות מפרויקט הפיתוח. אולם, הבחינה האמיתית צריכה להיות לא רק 'כמה ביקוש' אלא 'כמה ביקוש יישאר במקום'. לא רק 'כמה תעסוקה' אלא 'כמה תעסוקה תלך לתושבי המקום'? כאשר מעמידים שאלות אלה, התוצאות לעתים, נראות פחות מובטחות.

קווי המתאר של המדיניות הקרקעית הלאומית הרצויה כבר מזה זמן רב אינם בתחום הקונסנזוס הלאומי. ניתן אף לומר שבתקופה האחרונה – מאז גלי העלייה ההמונית והפיתוח  המואץ שבשנות התשעים – שרויה המדיניות הקרקעית הלאומית במשבר, שתוצאותיו לא  ידועות, אך התהפוכות שהוא גורם במדיניות הקרקעית הנוכחית ניכרות עד מאד.

במאמר זה הצגתי דרך לבחון ולהעריך את המדיניות הקרקעית של ישראל ובמיוחד את סוגיית המשך הבעלות הלאומית על מרבית המקרקעין במדינה. לצורך הבחינה יושמו שלוש נקודות מבט: השוואה של מדיניות הקרקע בישראל למדינות דמוקרטיות אחרות בעלות כלכלו מפותחות; חיוץ של מדיניות בעתיד על פי כיוון ההתפתחות של המדיניות בעבר; ויישום של אמות מידה הגזורות מתוך תיאוריות מקובלות בדבר ההצדקות האפשריות להתערבות ציבורית כלשהי בשוק החופשי או בהסדרים חברתיים. את אמות המידה הללו יישמנו, אחת לאחת, לשאלה בדבר מידת ההצדקה להמשך הבעלות הלאומית על המקרקעין בישראל.

נקודת המבט השלישית היא זו שעמדה במוקד מאמר זה. המסקנות העולות מהבדיקה התיאורטית שערכנו בדבר ההצדקות להמשך הבעלות הציבורית על הקרקע הן, שעיקר ההצדקות התקפות  כיום, בישראל שלקראת שנות האלפיים, נוגעות דווקא לנושא של שימור המוצרים הציבוריים המובהקים ביותר דהיינו, שמירה על השטחים הפתוחים – השטחים החקלאיים, הפארקים וחופי הים. מתוך הסקירה הבין-לאומית למדנו, שכך גם מקובל במדינות מפותחות אחרות כהצדקה מספר אחד לבעלות ציבורית על הקרקע (כאשר זו קיימת).

מתוך הבדיקה עלה, שיש צורך להגדיר מחדש את מקומה של הבעלות הלאומית, לצמצמה באמצעות הפרטה לגבי סוגים רבים של מקרקעין ולכוון את המשך הבעלות הלאומית, כך שתקלע טוב יותר ליעדים העיקריים המהווים הצדקה טובה לבעלות ציבורית על מקרקעין.

במקום להתפזר ולחול על כל סוגי המקרקעין, עם מעט מאוד הבחנה על פי יעדים, על המדיניות הקרקעית הלאומית להתמקד בעיקר ביעדים שעבורם יש לבעלות הלאומית על הקרקע הצדקה מוכחת ונזק מזערי. שהרי היום, הבעלות הלאומית על המקרקעין חלה למעשה על חיי היום-יום של מרבית תושבי ישראל בפעולות המגורים, המסחר והפיתוח הכלכלי השוטפים.

הספרות המקצועית בישראל ובמדינות דמוקרטיות אחרות, גורסת בדרך כלל, כי המניעים המכריעים של הבוחרים אינם רציונליים אלא הזדהותיים-רגשיים. בבחירות מקומיות יש, לעתים קרובות, קשר נראה לעין בין תפקודן של הרשויות הנבחרות וטובת התושבים. בשנים האחרונות מרמזים ממצאים אחדים על כך שהבוחר הישראלי נוטה להשתמש גם בשיקולים רציונליים בבחירות המקומיות. יתר על כן, תופעה מסוג זה צפויה מאחר שקיימת שקיפות של התפקוד ברשות המקומית הן בשל ההשפעה הישירה על איכות החיים של התושבים והן בשל הנהגתן ארוכת הטווח של בחירות ישירות לראש הרשות.

המחקר הנוכחי בדק את הקשר בין כמה מאפיינים של התפקוד התקציבי ברשויות ובין החלטת ראשי רשויות ותיקים להתמודד מחדש. נבדק גם הקשר בין רמת התפקוד התקציבי ומידת ההצלחה של מועמדים ותיקים שהתמודדו פעם נוספת.

התברר שראשי רשויות שהנהיגו אדמיניסטרציות שתפקודן התקציבי לקוי, נטו שלא להתמודד מחדש על תפקידם. מבין אלה שהחליטו להתמודד, הייתה נטייה לסיכויי הצלחה גבוהים יותר לאותם מועמדים ותיקים שהתפקוד התקציבי של רשויותיהם היה מוצלח יותר.

הבוחרים שקלו באופן "רציונלי" את ההצבעה או אי ההצבעה למועמדים מכהנים שכשלו בניהול התקציבי. אך בצד שיקול זה המשיכו לפעול שיקולים נוספים, ובכללם שיקולים רגשיים-הזדהותיים, המאפיינים בדרך כלל את הבוחר הישראלי.

המחקר מתבסס על נתונים משני סוגים. סוג הנתונים האחד נוגע לתפקוד התקציבי של הרשויות המקומיות שנבדקו. הנתונים הנוגעים לעניין זה נמסרו על ידי משרד הפנים.

 סוג הנתונים האחר נוגע לתוצאות הבחירות המקומיות בנובמבר 1993 ולתוצאות הבחירות המקומיות ב-1998. הנתונים הנוגעים לבחירות הראשונות נלקחו מתוך ספר תוצאות הבחירות שיצא לאור על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה,המפקח הארצי על הבחירות במשרד הפנים וחברת מלם מערכות בע"מ. הנתונים הנוגעים לתוצאות הבחירות האחרונות נאספו מתוך ילקוט הפרסומים לשנת תשנ"ט.

המחקר התרכז בתשעים וחמישה יישובים, שבהם רוב האוכלוסייה יהודית ושבהם התקיימו בחירות מקומיות בשני המועדים הנזכרים. בשישים ושבעה מן היישובים הללו התמודד ראש הרשות שזכה בבחירות 1993 גם בבחירות 1998.

למחקר זה יש השלכות מעשיות ותיאורטיות חשובות ביותר. הממצאים של המחקר עשויים להשפיע מבחינה מעשית הן על דרך תפקודם של הנבחרים לעמוד בראש רשויות מקומיות והן על תפקוד השלטון המרכזי כלפי רשויות מקומיות בעניינים של מינהל ותקציב. בתחום התיאורטי נוגע המחקר בשאלת מניעי ההצבעה, המשמשת מוקד למחקר המדעי של הדמוקרטיות המודרניות מזה כמה עשרות שנים.