משרד הבריאות בישראל, כגוף האחראי על מתן שירותי הבריאות באופן שוויוני ויעיל, אחראי בלעדי לפיקוח על המתרחש בקופות החולים ועל הקצאת המשאבים אליהן. מחקר זה בוחן האם השאיפה להקצאה שוויונית של שירותי הבריאות אכן מתגשמת. באמצעות כלים לניתוח מרחבי נערכת השוואה בין פריסתם של מכוני ממוגרפיה ומכוני טומוגרפיה ממוחשבת (CT) בתסריטים שונים לבין פריסת המכונים הקיימת במציאות, כדי לעמוד על רמת ההטיה בפריסה הנוכחית. מתוצאות המחקר עולה כי קיים פער בין המדיניות המותווית על פי חוק לבין המצב בפועל. תוצאות אלו מעצימות את הצורך ואת החשיבות בהבהרת המדיניות כפי שהיא מנוסחת בחוק, ובחיזוק הקשר הקיים בין המערכות הפועלות.

במהלך ששים השנים האחרונות העבירה מדינת ישראל משאבים רבים לטובת מה שהוגדר "פיתוח הנגב", שתכליתם 'צמצום הפערים בין המרכז לפריפריה'. נראה בעליל כי יעד זה לא הושג והפערים בין מרכז נותרו בעינם ואף העמיקו. הדבר המתבקש מכישלון זה הוא בחינה מחדש של ההיגיון העומד מאחורי תוכניות המדיניות הקיימות.

פרסום זה בוחן את ומעמיד גישה אחרת לפיתוח כלכלי של באר שבע, ושל אזורי שוליים בכלל. עולה ממנו כי המשאבים המוזרמים לנגב על ידי המדינה מתפרשים על ידי תושביו ומנהיגיו בצורות שונות בהתאם לרקעם המעמדי, התרבותי וההיסטורי, ופרשנותם מביאה לצריכה שונה של המרחב ולפערים מעמדיים ותרבותיים. מתוך הבהרת קשר זה מוצע מתווה מדיניות חלופי לפיתוח כלכלי-חברתי של העיר.

קובץ זה כולל שלושה חלקים ובהם מאמרים המאירים היבטים של תכנון ארצי, מחוזי ומטרופוליני. חלקם עוסקים בדור החדש של התכנון הארצי והמחוזי ובשיבה לתכנון ארצי כוללני, בחזון מנחה לתכנון ארצי ארוך טווח ובהתעצמותה של תל אביב, בהטמעת מושג הפיתוח בר-קיימא ובשילוב בין המעשה המוסדי, השיח הציבורי והעיסוק האקדמי בתכנון הארצי. חלקו השני מתמקד בערי המטרופולין, בהתחדשות עירונית ובאסטרטגיות לחיזוק ירושלים ואילו חלקו השלישי עוסק בתרומתו הייחודית של פרופ' אריה שחר ז"ל בתחומי הגאוגרפיה העירונית התכנון והמיפוי.

מחקר זה מנסה לאפיין את השפעת המדענים על עיצוב המדיניות הסביבתית בישראל. לשם כך נשאלת השאלה מתי השימוש בטיעונים מדעיים – ובאיזה אופן – יובילו למקסום ההצלחה של קידום המדיניות הרצויה? חשיבות השאלה עולה בפרט בישראל, בשל העובדה כי הנושא לא זכה להתייחסות רחבה.

המחקר מתמקד באופן שבו מסבירה אי-ודאות את אפקטיביות ההשפעה של המדענים ושל המדע, על מקבלי ההחלטות ועל ההחלטות עצמן, בסוגיות סביבתיות. המחקר בוחן שני מקרי חקר – מקרה כלובי הדגים במפרץ אילת ומקרה היישוב "מיכל". המקרים שנבחרו דומים מבחינת הצלחתם בקידום סדר יום סביבתי אך שונים במבנה קבלת ההחלטות, במידת ובאופן מעורבותם של המדענים בהליך ובמאפייני אי-הוודאות שעולים בהם.

הנושא של יצירתיות עירונית עומד כיום במרכז המחקר התיאורטי והמעשי ויש בו כדי לתרום להבנת אופן תפקודן של רשויות מקומיות ובמיוחד לדרכים שבהן ניתן להגיע למצב של רשות מקומית מוצלחת. המחקר מתמקד ברשויות המקומיות חולון ושוהם, המוגדרות על פי מדדי משרד הפנים כרשויות מוצלחות. הוא מנסה לברר את נושא היצירתיות של הרשות המקומית תוך הבחנה בין אפקטיביות ניהולית, ששמה דגש על התהליכים הפנימיים בתוך הרשות, לבין הפתיחות הדמוקרטית, ששמה דגש על גיוס משאבים ועל האינטראקציה שבין הרשות לבין הסביבה.

המאמר בוחן את תפיסת המדיניות להתמודדות עם רשויות מקומיות כושלות בישראל, כפי שמשתקפת בהצעת חוק העיריות, התשס"ז-2007, תוך בחינת חלופות כפי שהן עולות מהניסיון והחקיקה בתחום זה במדינות אחרות ובעיקר באנגליה. מוקד הבעיה עמה מנסה מאמר זה להתמודד הוא דלילותה של הצעת חוק העיריות ויכולתה המוטלת בספק לחולל תהליכי הבראה משמעותיים בשלטון המקומי המצוי במשבר. הצעת החוק משקפת את התפיסה הרווחת בארץ לטיפול ברשויות כושלות, שהיא נוקשה ומוגבלת ומתבססת על הפרדיגמה הכלכלית, על אף שניסיונן של מדינות מערביות אחרות כולל מדיניות, חקיקה וכלים רחבים, גמישים ומגוונים המיועדים לטיפול בארגונים ציבוריים כושלים.

מחקר זה בוחן את השפעתה של מערכת המשפט על התמורות שחלו בתשתית החוקית ובתפקוד של השלטון המקומי הכפרי בישראל בשלושת העשורים האחרונים. זאת על רקע התהליכים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים שהתרחשו בחברה הישראלית בכלל ובמרחב הכפרי בפרט, והמפנה שחל בעמדותיה  ובתפיסותיה של מערכת המשפט עצמה בתקופה זו.

רפורמת משק המים העירוני בישראל עברה את נקודת האל-חזור, הן מבחינת היקף האוכלוסייה והן בשל החד-כיווניות המשפטית. אך הכרעה זו אינה מבשרת על סופיות הרפורמה. השלמת תאגוד משק המים הרשותי היא, מבחינה משפטית-תפעולית, פן אחד ממכלול רכיבי הרפורמה ואינה ערובה להצלחתה, על פי עקרונותיה ויעדיה המקוריים. ניתוח תהליך יישום מדיניות התאגוד ברמה הממלכתית חושף תופעות מהותיות העלולות לפגוע, ללא תיקון אמת, ביעדיה המוצהרים של הרפורמה, באינטרס הציבורי ובאינטרס של האזרח כצרכן שירות. נוכח אפשרות מטרידה זו, שואף מחקר זה לשוב ולבחון את הרפורמה התאגידית, על השלכותיה האפשריות.

מחקר זה בוחן את הניסיון ליצירת גוף ציבורי-פרטי לניהול משותף של מרכז העיר ירושלים על רקע הפרויקט השאפתני לשיקום מרכזה הישן של העיר. המחקר מעלה את הקשיים בהם נתקל התהליך בראשית דרכו, מציע דרכים לפתרונם על סמך הניסיון בעולם וממליץ על מודל מתאים למרכז העיר הירושלמי.

תקציר: בעשורים האחרונים התפתחו בעולם מנגנונים ציבוריים-פרטיים משותפים לניהול מרכזי ערים. בבריטניה הם ידועים כחברות לניהול מרכז העיר  TCM–Town Centre Management ובארצות הברית (ולאחרונה גם בבריטניה) כחברות לשיפור מרכז העיר BID – Business Improvement Districts. בבסיסם של שני המנגנונים עומדת השותפות בין המגזר הציבורי למגזר הפרטי, שמטרתה היא פיתוח של מרכז העיר. מחקר זה מנסה לאמוד את אפשרות התאמתו של אחד הדגמים לניהול מרכז העיר ירושלים. 

מחקר זה משווה בין שני ראשי מועצה שהנהיגו את עיירת הפיתוח ירוחם בשלושה עשורים. ממצאיו מראים כי ראשי המועצה שפעלו בתנאים כלכליים, גאוגרפיים ותרבותיים דומים, גילמו טיפוסי מנהיגות שונים זה מזה באורח ניכר. ההשוואה התייחסה להיבטים ולערוצי השפעה שונים: החזון העירוני, התפיסה הפוליטית והחברתית, אסטרטגיית גיוס משאבים, ובעיקר הסגנון וגישת הפעולה הן כלפי המקומיים הן כלפי מוקדי כוח ברמה הלאומית. גורמים הקשורים בדמותו ובאישיותו של המנהיג השליכו באופן ברור על אופי הפיתוח העירוני, על איכות השירותים ועל שינויים בתרבות הפוליטית של תושבי ירוחם.

המחקר בוחן את התפלגות נטל הארנונה למגורים בישראל באמצעות ניתוח סקר הוצאות משק הבית בין השנים 2005-1997. כיוון המחקר החדש מאפשר לזהות את יתרונות השיטה הקיימת כמו גם את נקודות התורפה בה, כדי להעלות הצעות ייעול למנגנון הקיים.

חיוב אישי ברשויות המקומיות הפך בשנים האחרונות לאחת הסוגיות המרכזיות ביחסי שלטון מקומי-שלטון מרכזי בישראל, ובשיח הציבורי העוסק בהשרשת נורמות של מינהל תקין במגזר הציבורי בכלל ובשלטון המקומי בפרט. פרסום זה בא לשמש בסיס לדיון מושכל בנושא.

חיבור זה בוחן את עמדתם של מקבלי ההחלטות בעיריית אשדוד כלפי שיתוף הקהל בקבלת החלטות בענייני תרבות בעיר, לאור העובדה כי מודלים של דמוקרטיה השתתפותית הופעלו במקומות שונים בארץ ובעולם. הפעלת מודל של דמוקרטיה השתתפותית מגביר באופן ניכר את מעורבותו של האזרח בתהליך הדמוקרטי, לתועלתו. חשוב ליצור מנגנון מעשי שיאפשר את מימוש רצונם וצרכיהם של אזרחים, על ידי מיצוי יכולתם להשפיע או אף לקחת חלק בתהליכי קבלת החלטות בקרב המנהל הציבורי.
הבחירה באשדוד, העיר החמישית בגודלה בישראל, אינה מקרית בעוד גלי העלייה הרבים המרכיבים את תושביה יוצרים ניגוד ממשי בצורכי התרבות בה.

The idea to position Jerusalem as a center of educational services in the global economy is the main thrust of this policy paper. It is founded on the city’s own past achievement in higher education and on its future potential. Educational services around the world have increasingly become more “globalized” and students move across boundaries and often great distances in order to get the right kind of service in terms of quality and price. With increased globalization the English language has assumed become the main language of instruction. Its predominant role in exporting educational services has spurred universities to offer teaching services in English to overseas students and thus avail them of this growing global market. In order to realize its potential for exporting higher educational services Jerusalem must do the same.

מחקר מדיניות זה בוחן את סוגיית השלטון האזורי כאמצעי לניהול מושכל של מרחבים תת-לאומיים בישראל, בעיקר אזורי ה'פריפריה'. על רקע הפערים הטריטוריאליים וכשלי המשילות של השלטון המרכזי ברמה האזורית, מתבקשת בנייתו של מדרג שלטוני חדש, הנשען על העצמה פוליטית הולמת וביזור שקול של סמכויות.
נושא המחקר נבחן לאור מגמות שינוי חוצות גבולות המעצבות 'אזוריות חדשה'. במישור הכלכלי, תהליך הגלובליזציה מציב את הכלכלות האזוריות כמנועי צמיחה של הכלכלות הלאומיות. במישור החברתי מתפתחות זהויות אזוריות נבדלות, על צורכיהן ומאוַוייהן הייחודיים. נגזרת מוסדית-פוליטית ממגמות אלו היא הצורך בהבְניה-מחדש של מערכות ממשל, אגב חיזוקם של דרגי שלטון ביניים היכולים ליטול על עצמם את האחריות לחוסנם הכלכלי ולרווחתם החברתית של המרחבים התת-לאומיים.