What will happen the day after disengagement? Will disengagement bring peace and stability to the Israeli-Palestinian conflict and promote negotiations towards a permanent status solution, or will the opposite occur reinforcing the radical Islamist factions who maintain that force alone will convince Israel? This essay examines these questions from the viewpoint of four central and widely held geopolitical approaches in Israel: The Necessity of Separation; Two State Solution (“Two States for Two Peoples”); The Greater Land of Israel and a Bi-National State. It presents the different approaches, details the scenarios relevant to them, and analyzes the political options common to them and offers several recommendations

מחקר זה עוסק בתמורות יחסה של הקהילה הערבית ביפו ובפעילותה בסוגיית מסגד חסן בכ בתל אביב-יפו. בראשית שנות ה-70, וכחלק ממגמת הפיתוח העירוני החל ניסיון יזמות שבמסגרתו הופקדה תכנית לפיתוח המסגד החרב ולהפיכתו למרכז תיירות מסחרי. הכתנית סוכלה בשל מאבק מתמשך של הקהילה הערבית ביפו ובעקבות זאת המסגד חזר לידיה והתחדשה בו הפעילות הדתית שהופסקה בשנת 1948. בד בבד העמיקה ההזדהות והזיקה בין הקהילה למסגד. המאבק נגד עיריית תל אביב יפו ונגד גורמים ממשלתיים שונים היה חלק מתהליך שבו חלה עלייה (לפחות זמנית) בלכידותה של קהילת יפו המפוצלת, ביכולתה לעמוד על זכויותיה ובמימוש מלא יותר של צרכייה התרבותיים פוליטיים.

מסגד חסן בכ משמש נקודת מוצא לדיון בדרכים שבהן המיעוט הערבי פלסטיני במדינת ישראל עושה שימוש בנכסיו היסטוריים התרבותיים-דתיים לחיזוק מעמדו האזרחי ולהגברת לכידותו הפנימית על ידי יצירת זהות קולקטיבית רחבה ואיתנה. המסגד הפך למעוז ולסמל מאבקה של קהילת יפו לבעלות על נכסייה ההיסטוריים, לרצונה להתבטא במרחב העירוני ולצורך הבסיסי של פרטים וקבוצות להגביר את הקרבה והזיקה לנוף שהם חיים בו.

This paper examines the possible impact of local and regional Islamic movements, committed to prevent or spoil by terror any settlement between Israel and the PLO, on the intended Israeli disengagement from Gaza Strip in 2005 and, following the death of Arafat, on possible renewal of Israeli-Palestinian negotiations along the Road Map.

מחקר זה מתבסס על מודל שמטרתו לזהות ולמפות משתנים פסיכולוגיים המשפיעים, לצד משתנים דמוגרפיים ואחרים, על העדפות מדיניוֹת ואסטרטגיות בסכסוכים. המחקר מזהה גורמים העומדים ביסוד תמיכה בפתרונות פשרה ספציפיים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומצטרף למחקרים אחרים, המזהים גורמים פסיכולוגיים, דמוגרפיים ואחרים העומדים ביסוד התמיכה במדיניות מיליטנטית בסכסוך הישראלי-פלסטיני, וביסוד הנכונות למגע בין יהודים וערבים בישראל. זיהוי משתנים פסיכולוגיים ואחרים העומדים ביסוד ההעדפות הציבור בסכסוך מאפשר תכנון מדיניות והתערבות בתחומים אלו וכן התמודדות יעילה יותר עם חסמים תפיסתיים ורגשיים העומדים בפני יישום מהלכים מדיניים (כגון ההתנתקות) בסכסוך.

המחקר מנסה להתמודד עם התמורות שהתחוללו בזירה המדינית לאחר מותו של ערפאת ולבחון את השפעותיהן על יישום תכנית ההנתקות. בעיקר מתמקד המחקר בשאלה האם ניתן להמשיך ולהתייחס לתכנית זו כמו אל גט כריתות כפי שסבר ראש ממשלת ישראל שרון בעת שגיבש אותה, או שיש לנצל את התמורות שהתחוללו כדי להניח תשתיות לקראת הסדרים מדיניים ארוכי טווח או הסדר קבע המכיר במגבלות שני הצדדים.

The research addresses the shifts in the post Arafat era and examines their impacts on the disengagement plan. The main focus of the research is to examine the viability of the plan as originally intended by prime minister Sharon, as a divorce arrangement, or whether it can be used to lay the foundations for long range political agreements or even a final status solution,which recognizes the limitations of both sides.

This publication is a product of a two-year cooperation effort between the International Peace and Cooperation Center and the Floersheimer Institute for Policy Studies carried out with the support of the Friedrich Ebert Stiftung. The two teams worked on a series of scenarios regarding possible futures for Jerusalem, a vision of a desired future and a preliminary strategic framework towards its realization.

מאמר זה בוחן את ההשלכות האורבניות של צעדי הפרדה בכלל, ושל גדר ההפרדה בפרט, על הקהילות הערביות בירושלים וסביבה. בחינה מקדימה של השכונות הערביות שיוותרו בתוך תחומי הגדר, על-פי התכנית הנוכחית ושל קשריהן לשכונות שצמחו מחוץ לגבולות המוניצפליים מאז 1967, מלמדת כי ישנה סבירות גבוהה שקהילות אלה יושפעו לרעה בדרכים העלולות לפגוע בתועלת שתפיק ישראל מגדר ההפרדה.

השסע היהודי-ערבי במדינת ישראל אינו השסע היחידי במדינה; אולם נדמה כי שסע זה הוא הסבוך ביותר, ובעל איום פוטנציאלי חריף ביותר. האירועים של אוקטובר 2000 בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל בעקבות אנתיפאדת אל-אקצה, והתוצאות הטרגיות שלהם, לימדו את היהודים והערבים כאחד שמערכת היחסים בין שתי האוכלוסיות עדינה ושברירית עד כדי כך שאירוע אחד יכול להשפיע לאורך זמן על היחסים בין שתי הקבוצות.

חיבור זה נועד לזהות ולהעלות את הסוגיות המרכזיות המעיבות על היחסים בין יהודים לבין ערבים בישראל, לשרטט כיווני התפתחות אפשריים בעתיד ולנסח המלצות לשיפור היחסים.

החיבור מבוסס על ניירות עמדה שכתבו מומחים בתחומים שונים בנושא יחסי יהודים-ערבים: משטר מדיני, חברה וכלכלה, שלטון מקומי, תכנון וקרקע. ניירות העמדה הוצגו בשולחן עגול שקיים מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות ביולי 2002, ובו דנו המשתתפים בניירות העמדה השונים. בין המומחים שהשתתפו בכנס היו חוקרים אנשי אקדמיה, ראשי רשויות מקומיות, בעלי מקצועות חופשיים ופעילים בארגונים חברתיים. הכנס נועד להעלות את הסוגיות והבעיות ביחסים שבין שתי האוכלוסיות ובעיקר לנסות ולברר לאן מתקדמות שתי האוכלוסיות במערכת היחסים ביניהן, ומהם החסמים המקשים על פתרון הבעיות. המשתתפים התמודדו באופן מפורט עם ארבע סוגיות עיקריות: הבעיות המרכזיות העומדות על סדר היום ביחסי יהודים-ערבים בישראל; התמורות העיקריות המתחוללות ביחסי יהודים-ערבים בישראל; תרחישים עתידיים אפשריים; והמלצות לקובעי מדיניות.

מחקר זה בוחן את מקומו של אלחרם אלשריף (הר הבית היהודי) בשיח הציבורי הערבי-הפלסטיני בישראל. המחקר  משרטט את התהליך החברתי המורכב במסגרתו הפך מאתר מוסלמי מקודש לסמל לאומי פלסטיני המאחד מוסלמים ונוצרים, דתיים וחילונים בחברה הערבית-הפלסטינית בישראל. האתר הפך למוקד של פעילות דתית, חברתית ופוליטית בקרב חברה זו בישראל. המחקר מציג מגוון דעות ומחשבות הרווחות בציבוריות הפלסטינית ביחס לאתר וכן תפיסות שונות ביחס לעתידו ולשילובו במסגרת הסכמי שלום עתידיים.
פתרון המחלוקת המדינית-פוליטית-דתית ביחס לאתר כרוך לא רק בדיאלוג מול החברה הפלסטינית שמעבר לקו הירוק אלא גם בשיפור הדיאלוג הפנימי בחברה הישראלית בין קבוצת הרוב היהודי לקבוצת המיעוט הערבי-הפלסטיני.

במסגרת תכנית המחקרים של מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות על היישובים הערביים הכין ד"ר ראסם חמאיסי מחקר המתמקד בזיהוי ובניתוח החסמים העומדים בפני תהליך התכנון ביישובים אלה. המחקר מבחין בין כמה סוגים של חסמים: חסמים מבניים נובעים מאופייה של מערכת התכנון בישראל בכלל וממעמדו של המיעוט הערבי במערכת זו בפרט. חסמים מרחביים נובעים מהיעדר התאמה בין המפה המוניציפלית למפה של מוסדות התכנון. חסמים תרבותיים נובעים מתוך החברה הערבית, בעיקר בשל מסורת המקדשת את הבעלות הפרטית הרב-דורית על הקרקע ואת הנאמנות לחמולה בעניינים של נכסי דלא ניידי. לאחר ניתוח החסמים השונים מציע החוקר שורהשל צעדים להסבתם.

המחקר עוסק בניתוח תהליך ההתפתחות של מרחב נצרת המורכב מיישובים מספר ומקבוצות אוכלוסייה שונות מבחינה עדתית, תרבותית ולאומית. המחקר מתמקד בסוגיות של תכנון וניהול מוניציפלי. הוא עוקב אחר התהליכים הדמוגרפיים, החברתיים, הכלכליים, התכנוניים והסוציו-פוליטיים המעצבים את מרחב נצרת, ומציע כיוונים לגיבוש מדיניות עירונית וממלכתית שעיקריה הם: גיבוש של אסטרטגיית תכנון ופיתוח יזום למרחב כולו, חרף הפיצול המוניציפלי והתכנוני וחרף הפערים החברתיים והתרבותיים הקיימים בו, ועידוד השיתוף בין היישובים השונים במרחב והקמת גופים משותפים לניהול השירותים התפקודיים בו.

במסגרת תכנית המחקרים של מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות על האוכלוסיה הערבית בישראל, ערך ד"ר חמאיסי מחקר על הקשר בין תחומי השיפוט של היישובים הערביים לבין היכולת של יישובים אלו לאפשר פיתוח של מגורים, תעסוקה ושירותים ציבוריים. המחקר מראה צורך דחוף להרחיב את תחום השיפוט של היישובים הערביים בישראל שיש בהם מחסור ניכר בקרקעות זמינות לפיתוח. צורך זה נובע לא רק מהגידול בביקוש עקב גידול אוכלוסייה ועלייה ברמת החיים, ובה רמת הדיור, אלא גם מהמציאות הקרקעית השוררת ביישובים השוררת ביישובים הערביים. הבעלות הפרטית על הקרקע מציינת את רוב רובו של השטח הנמצא בתחום השיפוט של הרשויות המקומיות הערביות, והיא מגבילה את הפיתוח ביישובים אלו בתחומי המגורים, התעסוקה והשירותים הציבוריים. הגורם הקובע את הפיתוח בקרקע בבעלות פרטית הוא הבעלים. ההתערבות של גורם ציבורי, ובכלל זה הרשות המקומית, מוגבלת לקרקעות בבעלות ציבורית ובעיקר לקרקעות בבעלות המדינה. אלא שקרקעות מסוג זה נמצאות בעיקר מחוץ לתחום השיפוט של היישובים הערביים. עובדה זו היא שעומדת ביסודו של הצורך הדחוף להרחיב את תחום השיפוט של יישובים ערביים כדי לצרף אליהם שטחים שהקרקעות בהם בבעלות המדינה ואי לכך הן זמינות לפיתוח הדרוש.

במסגרת תכנית המחקרים של מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות על הערבים בישראל הכינו יוסף בן-דוד ועמירם גונן מחקר על תהליך העיור בקרב האוכלוסייה הערבית-בדווית בנגב מן הבחינה החברתית-תרבותית. המחקר מעלה כי קיימים הבדלים משמעותיים בין שתי קבוצות המוצא הראשיות. בקרב אוכלוסייה זו, אשר נבדלות בתרבותן ובאורח חייהם – הבדווים והבדווים-פלאחים. עד שנות השבעים היו הבדווים-פלאחים בני-חסותם של הבדווים. בעקבות ההקמה של העיירות הבדוויות החדשות בנגב היו אלה הבדווים-פלאחים אשר נטו לעבור אליהן מן הפזורה בהשוואה לבדווים, אשר ראו עיירות אלה כבלתי הולמות את אורח חייהם ושאיפותיהם ליישובים כפריים. כתוצאה מכך יצאו רוב הבדווים-פלאחים להשתקע בעיירות ואילו רוב הבדווים נשארו בפזורה. החיים בעיירות החדשות זרזו את תהליך האמנציפציה של הבדווים-פלאחים מחסותם של פטרוניהם לשעבר הבדווים. כך בלי משים היה העיור לגורם חשוב לתמורות מבניות חשובות בקרב האוכלוסייה הערבית-בדווית בנגב. החיים בצוותא של שתי קבוצות המוצא ביישובים בהם מתקיימת מסגרת מוניציפלית,  עשתה את הבדווים-פלאחים לבני-תחרות ושותפים במשחק הדמוקרטי של השלטון המקומי דבר שהיו מנועים ממנו עת ישבו מחוץ לעיירות, כאשר המנהיגות הבדווית החזיקה בידיה את מוסרות השלטון הפנימי. הבדווים, שנשארו בפזורה ונמנעו עד כה מלהשתקע בעיירות, מבקשים לעצמם יישובים כפריים בהם יוכלו לנהל את חייהם במסגרות שבטיות הומוגניות משלהם ללא תחרות עם מי שלא מזמן היו בני-חסותם.

בנייר עמדה זה מציג חמאיסי את האחוז הנמוך של הקרקעות המוקצות ביישובים הערביים לצורכי ציבור מתוך כלל שטח תוכניות המתאר, מסביר את הסיבה לכך ומציע מדיניות שתתקן את המצב הקיים.

בנייר עמדה זה סוקר חמאיסי את המצב הקיים בנוגע למחסור בקרקעות זמינות למגורים, אזורי תעסוקה וקרקעות ציבוריות וכן את הגורמים לכך וההשלכות. לאחר מכן מציע חמאיסי מדיניות מומלצת להתמודדות עם המחסור.