במסגרת תוכנית מחקרים המתקיימת במכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, בנושא מנהל ופיתוח מקומי בישראל, ערך ד"ר נחום בן-אליא מחקר על האפשרות של הנהגת תפקיד מנהל עיר מקצועי (City Manager) בישראל.
תפקיד זה הונהג בחלק מהרשויות בצפון אמריקה ומערב אירופה ובא להחליף חלק ניכר מתפקידיו של ראש עיר נבחר, הנתון לשיקולים פוליטיים ולעיתים אינו בעל מיומנויות מקצועיות של ניהול מערכת עירונית. החוקר סוקר את הדגם של ניהול עיר באמצעות מנהל עיר מקצועי המודרך על-ידי המועצה נבחרת של הרשות המקומית, בוחן את ההיבטים השונים של הנהגת דגם זה בישראל ומעלה מספר המלצות בעניין. ד"ר בן-אליא מציע מנהל מקצועי ברשות מקומית בישראל בה קיים חוסר שביעות רצון מניהול הרשות על-ידי ראש עיר נבחר.

בשנים האחרונות עוסקת קהילת קובעי המדיניות ברמה הארצית וברמה המקומית בשאלה האם להכניס לשוק ההון בישראל איגרות חוב מוניציפליות שיאפשרו לרשויות מקומיות לגייס הון לפיתוח, וזאת על מנת להרחיב את מעגל מקורות המימון שלהן. מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, במסגרת תכנית המחקרים על ניהול ופיתוח מקומי, יזם מספר פעולות מחקר בסוגיה זו. מחקרם של פרופ' נחום ביגר וד"ר סטיבן פלאוט, מומחים בתחום המימון, בוחן סוגיה זו באספקלריה של הניסיון הרב שנרכש בתחום איגרות החוב המוניציפליות בארצות הברית. שני החוקרים מעלים הצעות מספר כיצד לבנות את האפשרות של הנפקת איגרות חוב מוניציפליות בישראל. בקרוב תצא לאור חוברת נוספת על הנפקת איגרות חוב מוניציפליות ייעודיות בישראל שהוכנה על ידי אבי חפץ ואחרים. 

The paper examines the planning and evaluation of the proposed Trans-Israel Highway (Route No. 6), Israel’s largest ever transport infrastructure project.  It finds that a worrying level of uncertainty remains in key realms, and suggests that given the project’s massive scale and the degree of caution demanded by Israel’s unique circumstances, the projects cost, value, impacts, and goals should be clarified before it proceeds in its current form.  Some of the specific steps necessary to evaluate the project adequately are described.

במכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות נערכת בעת האחרונה שורה של מחקרים על סוגיות שונות במערכת השלטון המקומי בישראל. במסגרת זו הכין ד"ר אריה הכט סקירה ממצה על מערכת המימון של הרשויות המקומיות. מערכת זו מעסיקה זה שנים את קובעי המדיניות בישראל, בעיקר בשאלת התלות בשלטון המרכזי ומידת הבקרה שלו על הנעשה בקרב הרשויות המקומיות. ד"ר הכט מעלה שורה של אבחנות וכן המלצות מספר לשינויי דרכי הפעולה במערכת המימון של השלטון המקומי בישראל.

במסגרת תוכנית המחקרים על מנהל ופיתוח מקומי בישראל המתקיימת במכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, ערכו ד"ר דוד ג'אנר קלוזנר וד"ר דניאל פלזנשטיין מחקר על המקצועות החדשים שהתפתחו בעשורים האחרונים במסגרת השלטון המקומי. מקצועות אלה – מנכ"ל הרשות המקומית, מנהל יחידה לתכנון אסטרטגי ולמידע ורכז הפיתוח הכלכלי – צמחו על רקע שידוד מערכות בשלטון המקומי ובעיקר בשל כניסתו של זה ביתר שאת לתחום התכנון והפיתוח. החוקרים משרטטים את דמותו של כל אחד מן המקצועות החדשים ומצביעים על איפיוניהם העיקריים כתפקידי מטה.

המרחב הכפרי בישראל עומד בפני שידוד מערכות: ירדה חלקה של התעסוקה הכפרית; הצטמצם השיתוף ביישובים החקלאיים; נוספו יישובים כפריים המשמשים למגורים בלבד. המשבר הכספי שהתרחש בשנות השמונים האיץ תהליכים אלה. בשנות התשעים נפרדה ההגנה על הקרקע החקלאית בשל הביקוש לקרקע למגורים בפרברי הערים הגדולות. המועצות האזוריות, המהוות את המסגרת המוניציפלית לניהול החיים הקהילתיים והכלכליים במרחב הכפרי בישראל צריכות לתמודד עם מציאות חדשה זו, אך לא כולן ערוכות לכך. מחקר זה סוקר את התמורות, מנתח את הבעיות שצמחו עם הזמן, מצביע על האתגרים הניצבים בפני קובעי המדיניות ואף מציע דרכי פעולה אפשריות על-מנת לעמוד באתגרים אלה. דרך פעולה אחת היא איחוד רשויות מקומיות והתאמת הגבולות המוניצפליים. דרך שניה היא שינוי במבנה התפקודי של השלטון המקומי במרחב הכפרי תוך התייחסות למציאות החדשה בה טושטשו ההבדלים בין יישובים כפריים לעירוניים.

במאמר זה נידונים תהליכי ההדרה של אזרחי ישראל הערבים-פלסטינים ממדינת הרווחה הישראלית תוך ניתוח של מדיניות השיכון שננקטה בשלושת העשורים הראשונים לאחר כינון המדינה. הניתוח מתמקד במערך המוסדי שפעל בתחום זה, בתוכן המדיניות, בדרכי יישומה, ובאינטרסים המוסדיים אשר השפיעו על עיצובה.
כמו כן, הושם דגש מיוחד על ניתוח האינטרסים של המדינה שהתהוו סביב סוגיית השליטה הטריטוריאלית והפריסה המרחבית של האוכלוסייה הערבית. סוגיות אלה נידונות בהקשר של העקרונות המוסדיים ושל המטרות הפוליטיות שהנחו את מדיניות השיכון ה"כללית" (קרי: אותה פעילות מדינתית שנועדה להקצות משאבי דיור לקבוצות נבחרות בקרב האוכלוסייה היהודית). המדיניות הדואלית שהתגבשה הביאה להדרה כמעט מוחלטת של האזרחים הערבים-פלסטינים משדה הפעולה של המדינה בתחום; דבר אשר היו לו השלכות משמעותיות מבחינת מיקומם הריבודי בזירת הדיור. הדרתם ממעגל הזכאים לתוכניות הסיוע שהמדינה הפעילה גרמה לצמצום ניכר בנגישותם למשאבי דיור, וכך השפיעה על סיכויי החיים של אוכלוסייה זו גם בממדים ריבודיים אחרים.

בסקירה זו מוצעים צעדים לבלימת מגמת הפרבור המפוזר (urban sprawl), המאפיינת את הפיתוח המרחבי בישראל בשנים האחרונות. מגמה זו משתקפת בשתיים מהבעיות המרכזיות  שעמן מתמודדת כיום מערכת התכנון הפיזי: הלחצים לכרסום מואץ בשטחים פתוחים והלחצים  לפיתוח-יתר של אזורי תעשייה ותעסוקה רבים מדי וקטנים מדי. הטענה המרכזית היא שלא  ניתן לבלום לחצים אלה באמצעות מערכת התכנון הפיזי הסטטוטורי לבדה, או בעזרת הצעות  לרפורמה מקיפה במפת הרשויות המקומיות. דרך אפקטיבית וישימה יותר להשפיע על כיווני הפיתוח של שימושי קרקע עסקיים ולסייע לשימור שטחים פתוחים היא לשנות את "כללי  המשחק" בזירה שבה מתחרות רשויות מקומיות על פיתוח כלכלי ועל משאבים.

השאלה העומדת במרכז המחקר היא מה תהיה דמותה התרבותית של ירושלים בעתיד: האם תהיה זו עיר הטרוגנית שחילוניים וחרדים חיים בה במשותף תוך הפגנת סובלנות והתחשבות הדדית, או שתהיה זו עיר מונוליתית, שבה תרבות אחת שולטת בכיפה?

החלק הראשון של המחקר מתאר את הקונפליקטים בין חרדים לחילוניים על אופי המרחב הציבורי. החלק השני מציג את האסטרטגיות שנקטו שני הצדדים. החלק השלישי מתאר את התוצאות וההסדרים שנוצרו בעקבות המאבקים. החלק הרביעי מציג מספר תסריטים שעניינם היחסים בין שתי הקבוצות וצביונה התרבותי של העיר בעתיד. החלק החמישי מעלה הצעות מספר לגבי מערכת היחסים בין חילוניים לחרדים בעיר.

במסגרת המחקרים הנערכים במכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות על ניהול ופיתוח מקומי בישראל, מוקדשת תשומת לב ליחסים בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי. במוקד היחסים האלה סוגיות של מרכוז וביזור. מחקרם של בן-אליא וכנעני מעלה סוגיה חשובה בתחום זה באמצעות דוגמה מתחום המערכת הפיזית של החינוך. כתוצאה מביזור סמכויות התכנון בתחום המערכת הפיזית של החינוך, אל דרג השלטון המקומי, תוך השארת האחריות למשאבים הכספיים בידי השלטון המרכזי, מתפתחת תופעה של קבלת החלטות בדרג המקומי באשר להיקף ולפרטי הפיתוח של המערכת המקומית, מבלי שדרג זה מתחייב בעלויות הנגזרות מעלויות אלה. כתוצאה מחלקיות זו של תהליך הביזור התפתחה תופעה שהחוקרים מכנים אותה אוטונומיה "ללא עלות", על כל המשמעויות הכרוכות בה.

בשנים האחרונות עולה בישראל ביתר שאת שאלת הבנייה הרוויה, דהיינו הקמתם של בנייני קומות רבי-דירות. הביקוש למגורים הולך וגדל, ואולם השטח הפנוי לבנייתם הולך ומצטמצם. ביישובים העירוניים היהודיים בישראל נהוגה בנייה רוויה זה שנים רבות. לעומת זאת ביישובים הערביים, אשר רובם ראשיתם בכפרים קטנים, נהוגה עדיין במידה רבה בניית בתים משפחתיים. אולם, עם הפיכתם של רבים מן הכפרים הערביים ליישובים עירוניים בני עשרות אלפי תושבים החמיר המחסור בשטחים לבניית מגורים, ושאלת הבנייה הרוויה עומדת עתה על סדר היום ברמה המקומית והלאומית כאחד. היא מהווה אתגר גם לתושבים עצמם, בין אם יש ברשותם קרקעות לבנייה ובין אם אין. בשנים האחרונות, בכל עת שעלו הצעות להגביר את הבנייה הרוויה ביישובים הערביים בישראל, נטען כי סגנון בנייה זה אינו מקובל על האוכלוסייה הערבית. ממצאי המחקר, המבוסס על סקר של יזמים ושל תושבים, מצביעים על נכונות להסתגל למציאות בנייה חדשה ביישובים הערביים.

מחקר זה הוכן במסגרת פרויקט הליבה העוסק בלימוד שיטתי של גורמי הצמיחה של האזור המרכזי של מדינת ישראל, המשתרע לאורך מישור החוף, ובו מתרכזת למעלה ממחצית האוכלוסיה של מדינת ישראל וחלק גדול ומשמעותי מכלכלתה. פרויקט הליבה עושק בשלושה מסלולי מחקר ראשיים: ארגון ומנהל מוניציפלי; צמיחה כלכלית של אזור הליבה; תכנון אסטרטגי ויצירת תשתיות 'המאפשרות' את התפתחות האזור. מחקר זה עורך סקירה של מערכת החוקים הקיימת והמנגנונים הפועלים כיום בתחום מערכות המים, מאתר את המגרעות והפגמים בשיטה הקיימת ובוחן את הניסיונות שנעשו להגיע לפתרונות מרחביים. לאור כל זאת מציג המחקר מסקנות והמלצות הנוגעות הן למישור החקיקתי והן למישור המוסדי.

אחת התוצאות של תהליכי העיור והמטרופוליזציה בעולם היא הנטייה להרחיב את השטח העירוני הבנוי לתוך המרחב הכפרי ובשוליו. מגמה זו מעוררת חשש במדינות רבות בדבר עתידו של המרחב הכפרי כשטח פתוח. מדיניות השמירה על קרקע חקלאית בישראל נועדה במקורה לשמור על קרקע לייצור חקלאי. אולם מדיניות זו סייעה בעקיפין גם להשגת יעדים חשובים אחרים של מדיניות התכנון הלאומי, כגון: מדיניות פיזור האוכלוסין, ניצול מלא יותר של השטחים המיועדים לפיתוח עירוני, ליצירת גבול חד בין שטחים עירוניים ובין אזור כפרי.
תנופת הבנייה והפיתוח במדינת ישראל בראשית שנות התשעים הגבירה את הלחץ להפשיר שטחים חקלאיים לבנייה למגורים ולפיתוח של תעסוקה ותשתיות. הלחץ הגובר ערער את המבנה שהוקם לשמירת השטחים הפתוחים. מנגד, מתאפיינות שנים אלו בירידת הביקוש לשטחים בחקלאות, בשינויים בארגון החברתי-כלכלי של החקלאים ובנכונות ואף ברצון גובר מצד החקלאים להסב את ייעוד שטחיהם לשימושים אלטרנטיביים. המגמות השונות יצרו גיבוש של תפיסות חדשות באשר למטרות השמירה על השטחים הבלתי מבונים. הדגש הוסב מחשיבותם כקרקע חקלאית לחשיבותם כשטח פתוח.

מטרתה של עבודה זו היא לסקור את השינויים שחלו במדיניות השמירה על הקרקע החקלאית מתקופת טרום המדינה, עת הייתה ארץ ישראל מעוטת אוכלוסייה, "ריקה" ו"דלילה", עד ימנו אנו, עת הפכה הארץ במחצית שנות התשעים למדינה מהצפופות ביותר בעולם המערבי.