בשנת 2003 בוצעה בישראל תוכנית לאיחוד רשויות מקומיות, שבמסגרתה בוצעו 11 איחודים של 23 רשויות מקומיות. מחקר זה בא לבדוק את התוצאות התקציביות של איחודי הרשויות, ובפרט האם האיחודים אכן הביאו לניצול יתרונות לגודל. ממצאי המחקר מעידים כי איחודי הרשויות הביאו לירידה של כ- % 7 בהוצאות הרשויות המקומיות אשר אוחדו. עיקר החיסכון התבטא בצמצום הוצאות הפעולות המוניציפליות. בד בבד, לא נצפה שינוי בהכנסות הרשויות המאוחדות, וישנן עדויות חלקיות לעלייה בחוב של רשויות אלו. כמו כן, לא התגלתה השפעה לרעה של האיחוד על רמת השירותים המוניציפליים המסופקים לתושבי הרשויות המאוחדות. ממצאים אלו אינם משתנים גם לאחר ביצוע מגוון של בדיקות רגישות, כולל האפשרות שמשרד הפנים בחר לאחד רשויות מקומיות במצב כלכלי רעוע.

משרד הבריאות בישראל, כגוף האחראי על מתן שירותי הבריאות באופן שוויוני ויעיל, אחראי בלעדי לפיקוח על המתרחש בקופות החולים ועל הקצאת המשאבים אליהן. מחקר זה בוחן האם השאיפה להקצאה שוויונית של שירותי הבריאות אכן מתגשמת. באמצעות כלים לניתוח מרחבי נערכת השוואה בין פריסתם של מכוני ממוגרפיה ומכוני טומוגרפיה ממוחשבת (CT) בתסריטים שונים לבין פריסת המכונים הקיימת במציאות, כדי לעמוד על רמת ההטיה בפריסה הנוכחית. מתוצאות המחקר עולה כי קיים פער בין המדיניות המותווית על פי חוק לבין המצב בפועל. תוצאות אלו מעצימות את הצורך ואת החשיבות בהבהרת המדיניות כפי שהיא מנוסחת בחוק, ובחיזוק הקשר הקיים בין המערכות הפועלות.

מחקר זה מנתח את תהליך הגירתם של פלסטינים-ישראלים מצפון הארץ ומהמשולש לירושלים, ומצביע על תמורות אפשריות בדפוסי ההגירה הפנימית שלהם ובהתשלבותם בחברה ובכלכלה הישראלית. טענה מרכזית שעולה בו עוסקת במעמדם של הפלסטינים הישראלים כ"מיעוט מתווך" בין המערכות הציבוריות והפרטיות הישראליות לבין האוכלוסייה המזרח-ירושלמית. הזדמנות ייחודית זו בשוק התעסוקה הירושלמי היא גורם עיקרי לכוח המשיכה הגדל והולך של ירושלים כיעד להגירה של אוכלוסייה פלסטינית-ישראלית.

במהלך ששים השנים האחרונות העבירה מדינת ישראל משאבים רבים לטובת מה שהוגדר "פיתוח הנגב", שתכליתם 'צמצום הפערים בין המרכז לפריפריה'. נראה בעליל כי יעד זה לא הושג והפערים בין מרכז נותרו בעינם ואף העמיקו. הדבר המתבקש מכישלון זה הוא בחינה מחדש של ההיגיון העומד מאחורי תוכניות המדיניות הקיימות.

פרסום זה בוחן את ומעמיד גישה אחרת לפיתוח כלכלי של באר שבע, ושל אזורי שוליים בכלל. עולה ממנו כי המשאבים המוזרמים לנגב על ידי המדינה מתפרשים על ידי תושביו ומנהיגיו בצורות שונות בהתאם לרקעם המעמדי, התרבותי וההיסטורי, ופרשנותם מביאה לצריכה שונה של המרחב ולפערים מעמדיים ותרבותיים. מתוך הבהרת קשר זה מוצע מתווה מדיניות חלופי לפיתוח כלכלי-חברתי של העיר.

This study provides a qualitative analysis of the strained relationship between the police and the Arab community in Israel and an attempt to better understand the reasons for the lack of effective policing in the Arab community. The paper aims to  broaden the scope of analysis by removing the focus from the state as a unitary  causal factor and by viewing the relationship between the Israeli state and the Arab society as mutually transformative, reciprocal and interconnected

קובץ זה כולל שלושה חלקים ובהם מאמרים המאירים היבטים של תכנון ארצי, מחוזי ומטרופוליני. חלקם עוסקים בדור החדש של התכנון הארצי והמחוזי ובשיבה לתכנון ארצי כוללני, בחזון מנחה לתכנון ארצי ארוך טווח ובהתעצמותה של תל אביב, בהטמעת מושג הפיתוח בר-קיימא ובשילוב בין המעשה המוסדי, השיח הציבורי והעיסוק האקדמי בתכנון הארצי. חלקו השני מתמקד בערי המטרופולין, בהתחדשות עירונית ובאסטרטגיות לחיזוק ירושלים ואילו חלקו השלישי עוסק בתרומתו הייחודית של פרופ' אריה שחר ז"ל בתחומי הגאוגרפיה העירונית התכנון והמיפוי.

מחקר זה בוחן את הייצוג והמעורבות של הערבים במוסדות התכנון ובעשייה התכנונית בישראל. הוא סוקר את החסמים הפנימיים והחיצוניים העומדים בפני השתתפות האוכלוסייה הערבית ושיתוף המתכננים הערבים במוסדות התכנון ובעשייה התכנונית, ואת ההתעלמות הממסדית מחובת הייצוג ההולם של הערבים במוסדות אלה והשלכותיה על היחסים בין המדינה לציבור הערבי.

מחקר זה עוסק בשינויים המתחוללים בזירת התכנון בשלושת העשורים האחרונים, ובראשם ריבוי השחקנים הנוטלים חלק בתהליך וריבוי הפעילויות, האינטרסים והערכים.שינויים אלה שנבחנו בזירת תכנון מורכבת כמו ירושלים, משפיעים על תהליך התכנון, תוצאותיו ותפוקותיו: התארכות משך התכנון ופער גדל והולך בין התכנון ליישומו

המחקר עוסק בדפוסי אינטראקציה בין אוכלוסיות יריבות בירושלים, עיר המצויה בסכסוך פוליטי-לאומי (עיר מקוטבת), באמצעות הדגמה על שלושה מתחמי מסחר מעורבים, בהם פלסטינים וישראלים נפגשים כצרכנים וכמוכרים. המחקר שם את הדגש על הממד הגאוגרפי-עירוני,  כרקע ומסד פיזי למפגש, ומתוך כך הוא מעלה כי אתרים פרטיקולריים מייצרים רגישויות טריטוריאליות, פוליטיות ותרבותיות פרטיקולריות, הנבדלות זו מזו. לעתים מרחב האינטראקציה מייצר מפגש אלים ולעומתי , ולעתים המרחב מאפשר מפגש נינוח וחיובי באופן יחסי.  ממצאי המחקר מעלים כי השוני בין האתרים טמון במאפייני "זהות המקום" של כל אתר אינטראקציה, זהות הנעה בין ישראליות לפלסטיניות ובין מקומיות לגלובליות. ככל שזהות המקום היא היברידית יותר ומאפשרת הכלת זהויות קוטביות כך גם מתאפשרת אינטראקציה חיובית יותר בין האוכלוסיות היריבות.

מחקר זה מנסה לאפיין את השפעת המדענים על עיצוב המדיניות הסביבתית בישראל. לשם כך נשאלת השאלה מתי השימוש בטיעונים מדעיים – ובאיזה אופן – יובילו למקסום ההצלחה של קידום המדיניות הרצויה? חשיבות השאלה עולה בפרט בישראל, בשל העובדה כי הנושא לא זכה להתייחסות רחבה.

המחקר מתמקד באופן שבו מסבירה אי-ודאות את אפקטיביות ההשפעה של המדענים ושל המדע, על מקבלי ההחלטות ועל ההחלטות עצמן, בסוגיות סביבתיות. המחקר בוחן שני מקרי חקר – מקרה כלובי הדגים במפרץ אילת ומקרה היישוב "מיכל". המקרים שנבחרו דומים מבחינת הצלחתם בקידום סדר יום סביבתי אך שונים במבנה קבלת ההחלטות, במידת ובאופן מעורבותם של המדענים בהליך ובמאפייני אי-הוודאות שעולים בהם.

הנושא של יצירתיות עירונית עומד כיום במרכז המחקר התיאורטי והמעשי ויש בו כדי לתרום להבנת אופן תפקודן של רשויות מקומיות ובמיוחד לדרכים שבהן ניתן להגיע למצב של רשות מקומית מוצלחת. המחקר מתמקד ברשויות המקומיות חולון ושוהם, המוגדרות על פי מדדי משרד הפנים כרשויות מוצלחות. הוא מנסה לברר את נושא היצירתיות של הרשות המקומית תוך הבחנה בין אפקטיביות ניהולית, ששמה דגש על התהליכים הפנימיים בתוך הרשות, לבין הפתיחות הדמוקרטית, ששמה דגש על גיוס משאבים ועל האינטראקציה שבין הרשות לבין הסביבה.

מחקר זה בוחן את הניסיון ליצירת גוף ציבורי-פרטי לניהול משותף של מרכז העיר ירושלים על רקע הפרויקט השאפתני לשיקום מרכזה הישן של העיר. המחקר מעלה את הקשיים בהם נתקל התהליך בראשית דרכו, מציע דרכים לפתרונם על סמך הניסיון בעולם וממליץ על מודל מתאים למרכז העיר הירושלמי.

תקציר: בעשורים האחרונים התפתחו בעולם מנגנונים ציבוריים-פרטיים משותפים לניהול מרכזי ערים. בבריטניה הם ידועים כחברות לניהול מרכז העיר  TCM–Town Centre Management ובארצות הברית (ולאחרונה גם בבריטניה) כחברות לשיפור מרכז העיר BID – Business Improvement Districts. בבסיסם של שני המנגנונים עומדת השותפות בין המגזר הציבורי למגזר הפרטי, שמטרתה היא פיתוח של מרכז העיר. מחקר זה מנסה לאמוד את אפשרות התאמתו של אחד הדגמים לניהול מרכז העיר ירושלים. 

מחקר זה בוחן את דיוני ועדת נסים כצוהר להבנת מגמות ותהליכי פיתוח בתקופה נתונה 2001-1995. המחקר מתמקד בתהליך הפיתוח, בשחקנים המרכזיים, במניעים שהנחו אותם ובמנגנון הפיתוח של הקרקע החקלאית והשטחים הפתוחים בישראל. הניתוח מתייחס לעצם התהליך ולא לתוצאותיו ומציע, בין השאר, אפשרות של חיזוי מוקדם של תהליך הפיתוח והמגמות הצפויות.

המאמר בוחן את תפיסת המדיניות להתמודדות עם רשויות מקומיות כושלות בישראל, כפי שמשתקפת בהצעת חוק העיריות, התשס"ז-2007, תוך בחינת חלופות כפי שהן עולות מהניסיון והחקיקה בתחום זה במדינות אחרות ובעיקר באנגליה. מוקד הבעיה עמה מנסה מאמר זה להתמודד הוא דלילותה של הצעת חוק העיריות ויכולתה המוטלת בספק לחולל תהליכי הבראה משמעותיים בשלטון המקומי המצוי במשבר. הצעת החוק משקפת את התפיסה הרווחת בארץ לטיפול ברשויות כושלות, שהיא נוקשה ומוגבלת ומתבססת על הפרדיגמה הכלכלית, על אף שניסיונן של מדינות מערביות אחרות כולל מדיניות, חקיקה וכלים רחבים, גמישים ומגוונים המיועדים לטיפול בארגונים ציבוריים כושלים.

מחקר זה משווה בין שני ראשי מועצה שהנהיגו את עיירת הפיתוח ירוחם בשלושה עשורים. ממצאיו מראים כי ראשי המועצה שפעלו בתנאים כלכליים, גאוגרפיים ותרבותיים דומים, גילמו טיפוסי מנהיגות שונים זה מזה באורח ניכר. ההשוואה התייחסה להיבטים ולערוצי השפעה שונים: החזון העירוני, התפיסה הפוליטית והחברתית, אסטרטגיית גיוס משאבים, ובעיקר הסגנון וגישת הפעולה הן כלפי המקומיים הן כלפי מוקדי כוח ברמה הלאומית. גורמים הקשורים בדמותו ובאישיותו של המנהיג השליכו באופן ברור על אופי הפיתוח העירוני, על איכות השירותים ועל שינויים בתרבות הפוליטית של תושבי ירוחם.