סקירה זו עוסקת בשינויים שהתחוללו בשנים האחרונות במאפייני תהליך ההתפשטות המרחבית של מטרופולין תל אביב ובהשלכותיהם של שינויים אלה על ארגון השלטון המקומי בשולים העירוניים-כפריים אליהם מתפשט המטרופולין.
"חזית ההתפשטות" של מטרופולין תל אביב הגיעה בשנות התשעים לאזורים המצויים בתחום שיפוטן של מועצות אזוריות הנתונות בשליטתם של קיבוצים ומושבים. צורות ישוב אלו לא היו פתוחות בעבר לצמיחה ולעיור והיה להם תפקיד מרכזי בבלימת לחצי העיור בשולים העירוניים-כפריים של המטרופולין. אולם, תמורות פוליטיות-אידאולוגיות וכלכליות הביאו לתפנית בדפוסי הפיתוח בשולים העירוניים-כפריים; תפנית שנחשפה במלואה בשנות התשעים, בעקבות גל העליה והצמיחה הדמוגרפית והכלכלית המחודשת.

המחקר בוחן את היחסים בין דת למדינה ברמה הארצית ובין דת וחברה ברמה העירונית. המחקר ברמה הארצית מברר סוגיות הקשורות במחלוקות בנושאים של זהות יהודית, דיני אישות, פלורליזם דתי ובהסדרים שנוצרו לאורך זמן בתחומים אלה. המחקר ברמה העירונית, שבמרכזו ירושלים ובני ברק, עוסק במאבקים על אזורי מגורים, על כללי התנהגות ברשו הציבור ועל השליטה במערכת הפוליטית. טענתו המרכזית של פרסום זה הוא שמודל של הסדרה הוא המפת להצלחתה של המערכת הפוליטית בישראל להתגבר על הניגודים העמוקים בתחום הדתי ולשמור על אחדותה, יציבות ואופייה הדמוקרטי.

המחקר בוחן את היחסים בין דת למדינה ברמה הארצית ובין דת לחברה ברמה העירונית. המחקר ברמה הארצית מברר סוגיות הקשורות למחלוקות בנושאים של זהות יהודית, דיני אישותו ופלורליזם דתי וכן בוחן את ההסדרים שנוצרו לאורך זמן בתחומים האלה. המחקר ברמה העירונית, שבמרכזו ירושלים ובני-ברק, עוסק במאבקים על אזורי מגורים, על כללי התנהגות ברשות הציבור ועל השליטה במערכות פוליטיות. המחקר שלפנינו בוחן יחסי דת ומדינה בכמה מדינות מערביות. על בסיס בחינה זו בודק המחקר באיזו מידה ההסדרים בנושא דת ומדינה בישראל תואמים את המקובל בדמוקרטיות מערביות.

במאמר זה נידונים תהליכי ההדרה של אזרחי ישראל הערבים-פלסטינים ממדינת הרווחה הישראלית תוך ניתוח של מדיניות השיכון שננקטה בשלושת העשורים הראשונים לאחר כינון המדינה. הניתוח מתמקד במערך המוסדי שפעל בתחום זה, בתוכן המדיניות, בדרכי יישומה, ובאינטרסים המוסדיים אשר השפיעו על עיצובה.
כמו כן, הושם דגש מיוחד על ניתוח האינטרסים של המדינה שהתהוו סביב סוגיית השליטה הטריטוריאלית והפריסה המרחבית של האוכלוסייה הערבית. סוגיות אלה נידונות בהקשר של העקרונות המוסדיים ושל המטרות הפוליטיות שהנחו את מדיניות השיכון ה"כללית" (קרי: אותה פעילות מדינתית שנועדה להקצות משאבי דיור לקבוצות נבחרות בקרב האוכלוסייה היהודית). המדיניות הדואלית שהתגבשה הביאה להדרה כמעט מוחלטת של האזרחים הערבים-פלסטינים משדה הפעולה של המדינה בתחום; דבר אשר היו לו השלכות משמעותיות מבחינת מיקומם הריבודי בזירת הדיור. הדרתם ממעגל הזכאים לתוכניות הסיוע שהמדינה הפעילה גרמה לצמצום ניכר בנגישותם למשאבי דיור, וכך השפיעה על סיכויי החיים של אוכלוסייה זו גם בממדים ריבודיים אחרים.

בסקירה זו מוצעים צעדים לבלימת מגמת הפרבור המפוזר (urban sprawl), המאפיינת את הפיתוח המרחבי בישראל בשנים האחרונות. מגמה זו משתקפת בשתיים מהבעיות המרכזיות  שעמן מתמודדת כיום מערכת התכנון הפיזי: הלחצים לכרסום מואץ בשטחים פתוחים והלחצים  לפיתוח-יתר של אזורי תעשייה ותעסוקה רבים מדי וקטנים מדי. הטענה המרכזית היא שלא  ניתן לבלום לחצים אלה באמצעות מערכת התכנון הפיזי הסטטוטורי לבדה, או בעזרת הצעות  לרפורמה מקיפה במפת הרשויות המקומיות. דרך אפקטיבית וישימה יותר להשפיע על כיווני הפיתוח של שימושי קרקע עסקיים ולסייע לשימור שטחים פתוחים היא לשנות את "כללי  המשחק" בזירה שבה מתחרות רשויות מקומיות על פיתוח כלכלי ועל משאבים.

תהליך הביזור בשלטון המקומי בישראל מבטא את העתקת מרכז הכובד של העשייה הציבורית מן השלטון המרכזי אל הרשויות המקומיות. מבחינה שלטונית וערכית משקף תהליך הביזור דמוקרטיזציה בקבלת החלטות. מבחינה של מדיניות ציבורית כוללת מחירו במונחי יעילות, אפקטיביות וצדק חברתי הוא גבוה, וספק אם הוא תמיד כדאי. בישראל התהליך נובע במידה רבה מכשלים ממשליים ותפקודיים בשלטון המרכזי, מהסדרים חלקיים בינו לבין השלטון המקומי ומניצול הזדמנויות (האצלה ולקיחת סמכויות בו זמנית) על ידי השלטון המקומי. מחקר זה יורד לעומקו של תהליך הביזור המתחולל בישראל ומציע מדיניות מומלצת לאור הממצאים. בתנאים האמורים מדיניות הביזור המתבקשת במדינת ישראל היא מדיניות ביזור דיפרנציאלית. מדיניות זו צריכה להגדיר את מידת האוטונומיה המקומית, את חלוקת העבודה בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי ואת אופן הקצאת המשאבים וניצולם תוך התחשבות במאפינים מקומים ובשיקולים ממלכתיים.

מחקר זה מציג קווים למדיניות רב-ממדית לשטחים הפתוחים בליבת ישראל, המבוססת על ממצאי השטחים הפתוחים באזור הליבה ועל אופי התפקודים שיש לתת להם מענה בתחום השטחים הפתוחים. למדיניות זו יש שלושה מרכיבים ראשיים: 1. אפיון השטחים הראויים להגנה כשטחים פתוחים, תוך הבחנה בין שטחים פתוחים איכותיים לשטחים חקלאיים הראויים להישמר כשטחים פתוחים, על בסיס ניתוח פרטני המאפשר מתן הסבר לכל קביעה במונחי התפקודים שהשטחים הפתוחים אמורים לספק. 2. אפיון הכלים העשויים לשמש להגנת השטחים הללו, ובכללם סיווגי השטחים הללו בתכניות המתאר. 3. אמצעים לניהול השטחים הפתוחים, וגם זאת תוך הבחנה בין שטחים איכותיים לשטחים חקלאיים בהווה. 

תקציר מחקר הסוקר את הבעיות במצב הקיים של תשתיות התחבורה ביישובים הערביים בישראל ואת הגורמים בהם יש להתחשב במהלך תכנון התשתיות. התקציר נסגר בקביעה כי ישנו צורך במימון של השלטון המרכזי על מנת שיפותחו תוכניות תשתית תחבורתית מתאימות ליישובים הערביים.

מנהלים של יחידות לפיתוח כלכלי, יחידות לתכנון אסטרטגי, חממות ומרכזים לטיפוח יזמות (מט"י) ניצבים כיום בחזית הפיתוח הכלכלי העירוני והאזורי בארץ. עם זאת, פעילותם מתנהלת בלי עורף מחשבתי-רעיוני ואף-על-פי שכל העוסק בקידום הפיתוח הכלכלי המקומי נשען על דיסציפלינה משלו מתאפיין התחום המתהווה באינטר-דיסציפלינריות. פיצול עולם הידע לתאים דיסציפלינריים קשוחים מונע את צמיחתו של התחום למקצוע אינטגרטיבי. כיום מעוצב תוכנו של התחום על ידי הפעילות בשטח, ובמקום שפעילויות בשטח תשאבנה מתורה מגובשת, הן היוצקות את תוכנה.
מחקר זה מציע המלצות לפעולות שיש לנקוט לחיזוק מעמדו ולביסוסו של הפיתוח הכלכלי המקומי, ביניהן: פיתוח חומר עיוני על ידי אנשי שטח ואנשי אקדמיה, הנשען על הידע הקיים בדיסציפלינות הראשיות הרלוונטיות; פיתוח של כלים ומודלים לתכנון ולבנייה של אסטרטגיה כלכלית לעיר או לאזור; הפקת חומר הדרכה יישומי בנושאים ספציפיים; ריכוז דוגמאות של חזית הפעילות המקצועית (best practice) בתחום והפצתן; הקמת שדולה להפצת רעיון תסקיר ההשפעות הכלכליות בתהליך התכנון הסטטוטורי; והקמת מסדי נתונים עירוניים ואזוריים מקוונים (on-line).

מטרופולין תל-אביב וסביבותיה מהוות את הליבה של מדינת ישראל. מערכת כלכלית זו היא המוקד לקשריה של המדינה עם המערכות הכלכליות הבינלאומיות, על כן תפקוד יעיל של מטרופולין תל-אביב חשוב לחוסנה הכלכלי של המדינה. מערך השלטון המקומי במטרופולין תל-אביב עוצב בעיקר בשנים שקדמו לקום המדינה ועד שנות החמישים. כיום יש צורך להתאים את מערך השלטון המקומי במטרופולין תל-אביב לתנאים ולצרכים העכשוויים. ארגון השלטון המקומי באזורים מטרופוליניים התלבט בין שתי חלופות בסיסיות: שלטון מקומי מפוצל בין רשויות מקומיות רבות, המתחרות זו בזו, או הקמת עיריות מטרופוליניות גדולות, על בסיס תכנון רציונלי כוללני. הניסיון הבינלאומי מלמד, שאין פתרון אופטימלי חד-משמעי לבעיית הארגון של השלטון המקומי באזורים מטרופוליניים. בעקבות הכרת הידע התאורטי והאמפירי הרב, נוטות המלצות המדיניות של ד"ר ערן רזין לעבר שיתוף פעולה בין הרשויות הרבות הנכללות בליבת ישראל, כאשר הרעיון המוכר של יצירת עיריית-גג למטרופולין או דרג ביניים בין הרשות המקומית לשלטון המרכזי, אינם זוכים להמלצה ולתמיכה נרחבת.

נוכח מצבה של האוכלוסייה הערבית כמיעוט במדינת ישראל, מיעוט בעל מעמד תרבותי-דתי, אך ללא מעמד לאומי, נראה כי עיקר מאבקה בשנים הקרובות יתמקד באופיו ובתכניו של החינוך הערבי וכן במידת מעורבותה בקביעת תכנים אלה.

עניינים אלה טעונים רגישות לאומית-תרבותית ונוגעים ישירות לזהותם של הערבים בישראל וליחסיהם עם האוכלוסייה היהודית. בתוך כך, תהליך השלום מהווה זרז לדיון בתכנים הכלליים של מערכת החינוך, ובמיוחד באלה הנוגעים לחינוך לרב-תרבותיות ולשינוי מערכת המושגים שהייתה מקובלת עד כה. חוברת זו עוסקת הן בניתוח התמורות שחלו במטרות החינוך הערבי בישראל, בתכניו ובספרי הלימוד העומדים לרשותו והן בהמלצות לקראת שיפורם ופיתוחם. הניתוח מתמקד בנושאים הבאים: לימודי ההיסטוריה, השפה והספרות הערבית, השפה העברית, אזרחות ודת.

נושאים אלה מוגדרים כ"רגישים", והיו מוקד הויכוח בין האוכלוסייה הערבית לממסד מאז קום המדינה. הדיון עוסק בשתי תקופות מרכזיות: התקופה הראשונה,עד שנת 1974, מאופיינת בשימור הקיים, בשליטה יהודית ובאסימטריה בין מצב החינוך הערבי לעומת מצבו של החינוך היהודי. התקופה השנייה, ממחצית שנות השבעים ואילך, מאופיינת במספר שינויים משמעותיים בהגדרת היעדים של החינוך הערבי בישראל ובמבנה של תכניות הלימודים.
ההמלצות קוראות לעיסוק מפורש בנושאים הלאומיים בתכנית הלימודים, לרענון תכניות הלימודים באזרחות ולחיזוק מעורבותם של מחנכים ואינטלקטואלים ערבים בעיצוב החינוך הערבי, וכן להתאמת תכניות הלימודים וכוח ההוראה בבתי הספר הערביים והעבריים ליעדים של חינוך רב-תרבותי בישראל.

פיתוח היישובים הערביים ושילוב האוכלוסייה הערבית בחברה הישראלית מותנים במידה ניכרת ביכולתו של השלטון המקומי להוביל פיתוח על ידי יוזמה מקומית, ניהול משאבים, ניצול יכולות קיימות ועידוד יזמות מקומית. בשנים האחרונות עובר השלטון המרכזי בישראל תהליך של ביזור, שבעקבותיו חלה עלייה בחשיבותו של השלטון המקומי. אמנם תהליך הביזור מאפשר לרשויות המקומיות הערביות לבסס את הלגיטימיות שלהן ולהרחיב את סמכותן (ג'אנר-קלוזנר 1994), אולם בשל סיבות מבניות ופוליטיות הן מגבירות דווקא את תלותן בשלטון המרכזי.
מטרת חוברת זו לתאר את תהליך התפתחותו של השלטון המקומי ביישובים הערביים, לזהות את המשתנים אשר מעכבים בעדו להוביל את הפיתוח היישובי ולהציע מדיניות אשר תתרום לחיזוק השלטון המקומי ותחזק את מוכנותה של הרשות המקומית להתמודד עם תהליך הביזור. המדיניות לחיזוקו של השלטון המקומי, שאנו מציעים בחוברת זו, גורסת כי זמינות משאבים כספיים, המועברים לרשויות המקומיות ממשרד הפנים וממשרדים יעודיים נוספים, היא אמנם תנאי הכרחי אך לא מספיק. כדי לנצל כיאות משאבים אלה, יש להגביר את היכולת הניהולית של הרשות המקומית, את שיתוף התושבים ואת הבקרה והמעקב אחר השימוש במשאבים.

למרות התקדמות מסוימת שהתרחשה בעשרות השנים האחרונות במערכת החינוך הבדווית בנגב נשאר עדיין הצורך להמשיך ביתר שאת בקידומה, ולהתאימה לתמורות החברתיות והיישוביות בקרב האוכלוסייה הבדווית. במשך השנים התפתחו שתי תת-מערכות חינוך בקרב הבדווים בנגב: זו שבתוך העיירות וזו שמחוץ לעיירות, בפריפריה. בעיירות חל פיתוח רב יותר מאשר ביישובי הפריפריה, הנחשבים כארעיים בעיניהן של המסגרות הממשלתיות, וזאת למרות שביישובי הפריפריה חל גידול רב באוכלוסייה. מחקר זה בוחן מגמות במערכת החינוך הבדווית, מצביע על הבעיות הקיימות בה וממליץ על פעולות אפשריות לפיתרונן. המחקר דן בבעיות הנוגעות הן למתקנים פיזיים, מיקום מוסדות הלימוד ואיכות הציוד, והן לשיעור ורצף השתתפות התלמידים ורמת ההסמכה של המורים ואיכות ההוראה. חלק מהפתרונות המוצעים כוללים שיפור תהליכי הגיוס וההכשרה של מורים; קידום ניכר של החינוך המקצועי; הגברת המעורבות של ההורים בחינוך; טיפוח המורשת הבדווית; הפעלתם של גני ילדים שלא במסגרת בתי הספר בתוך אזור המגורים והקמת בית ספר לחינוך מיוחד.