אחת התוצאות של תהליכי העיור והמטרופוליזציה בעולם היא הנטייה להרחיב את השטח העירוני הבנוי לתוך המרחב הכפרי ובשוליו. מגמה זו מעוררת חשש במדינות רבות בדבר עתידו של המרחב הכפרי כשטח פתוח. מדיניות השמירה על קרקע חקלאית בישראל נועדה במקורה לשמור על קרקע לייצור חקלאי. אולם מדיניות זו סייעה בעקיפין גם להשגת יעדים חשובים אחרים של מדיניות התכנון הלאומי, כגון: מדיניות פיזור האוכלוסין, ניצול מלא יותר של השטחים המיועדים לפיתוח עירוני, ליצירת גבול חד בין שטחים עירוניים ובין אזור כפרי.
תנופת הבנייה והפיתוח במדינת ישראל בראשית שנות התשעים הגבירה את הלחץ להפשיר שטחים חקלאיים לבנייה למגורים ולפיתוח של תעסוקה ותשתיות. הלחץ הגובר ערער את המבנה שהוקם לשמירת השטחים הפתוחים. מנגד, מתאפיינות שנים אלו בירידת הביקוש לשטחים בחקלאות, בשינויים בארגון החברתי-כלכלי של החקלאים ובנכונות ואף ברצון גובר מצד החקלאים להסב את ייעוד שטחיהם לשימושים אלטרנטיביים. המגמות השונות יצרו גיבוש של תפיסות חדשות באשר למטרות השמירה על השטחים הבלתי מבונים. הדגש הוסב מחשיבותם כקרקע חקלאית לחשיבותם כשטח פתוח.

מטרתה של עבודה זו היא לסקור את השינויים שחלו במדיניות השמירה על הקרקע החקלאית מתקופת טרום המדינה, עת הייתה ארץ ישראל מעוטת אוכלוסייה, "ריקה" ו"דלילה", עד ימנו אנו, עת הפכה הארץ במחצית שנות התשעים למדינה מהצפופות ביותר בעולם המערבי.

מחקר זה הוכן במסגרת פרויקט הליבה העוסק בלימוד שיטתי של גורמי הצמיחה של האזור המרכזי של מדינת ישראל, המשתרע לאורך מישור החוף, ובו מתרכזת למעלה ממחצית האוכלוסיה של מדינת ישראל וחלק גדול ומשמעותי מכלכלתה. פרויקט הליבה עושק בשלושה מסלולי מחקר ראשיים: ארגון ומנהל מוניציפלי; צמיחה כלכלית של אזור הליבה; תכנון אסטרטגי ויצירת תשתיות 'המאפשרות' את התפתחות האזור. מחקר זה עורך סקירה של מערכת החוקים הקיימת והמנגנונים הפועלים כיום בתחום מערכות המים, מאתר את המגרעות והפגמים בשיטה הקיימת ובוחן את הניסיונות שנעשו להגיע לפתרונות מרחביים. לאור כל זאת מציג המחקר מסקנות והמלצות הנוגעות הן למישור החקיקתי והן למישור המוסדי.

מחקר זה עוסק באחת הסוגיות הקשורות בעיצוב הרשת היישובית הפלסטינית. במסגרת זו בוחן המחקר את אפשרות הקמתן של ערים חדשות אשר ישולבו במערך היישובי הפלסטיני, על מנת שיאיצו את הפיתוח הכלכלי ויתנו מענה לבעיות הקיימות. הדיון מבוסס על הפקת לקחים מן הניסיון העולמי העשיר בהקמת ערים חדשות, ובמיוחד מן הניסיון הבריטי, ומברר כיצד אפשר ליישם ניסיון זה, תוך כדי התחשבות בצרכים, במגבלות, באילוצים ובאפשרויות הפיתוח. המחקר פותח באפיון מיקומן של ערים חדשות במערך היישובי והגאוגרפי במדינות שונות בעולם ובניסיונן בהקמת ערים חדשות. לאחר מכן מתאר המחקר את מאפייני הסביבה הפלסטינית, המיועדת להקמתן של ערים חדשות. סקירת המצב הקיים והתהליכים העשויים להתרחש בשלב של מעבר משטח שבשליטה מלאה של ישראל לקראת גיבושו כישות פלסטינית, תסייע בזיהוי הבעיות והאילוצים המתפתחים במערך היישובי. המחקר מציע פתרונות אפשריים להקמת ערים פלסטיניות חדשות, התואמים את אופי המציאות הקיימת או את זו העשויה להתפתח בעתיד.

בסקירה זו מוצעים צעדים לבלימת מגמת הפרבור המפוזר (urban sprawl), המאפיינת את הפיתוח המרחבי בישראל בשנים האחרונות. מגמה זו משתקפת בשתיים מהבעיות המרכזיות  שעמן מתמודדת כיום מערכת התכנון הפיזי: הלחצים לכרסום מואץ בשטחים פתוחים והלחצים  לפיתוח-יתר של אזורי תעשייה ותעסוקה רבים מדי וקטנים מדי. הטענה המרכזית היא שלא  ניתן לבלום לחצים אלה באמצעות מערכת התכנון הפיזי הסטטוטורי לבדה, או בעזרת הצעות  לרפורמה מקיפה במפת הרשויות המקומיות. דרך אפקטיבית וישימה יותר להשפיע על כיווני הפיתוח של שימושי קרקע עסקיים ולסייע לשימור שטחים פתוחים היא לשנות את "כללי  המשחק" בזירה שבה מתחרות רשויות מקומיות על פיתוח כלכלי ועל משאבים.

סקירה זו עוסקת בשינויים שהתחוללו בשנים האחרונות במאפייני תהליך ההתפשטות המרחבית של מטרופולין תל אביב ובהשלכותיהם של שינויים אלה על ארגון השלטון המקומי בשולים העירוניים-כפריים אליהם מתפשט המטרופולין.
"חזית ההתפשטות" של מטרופולין תל אביב הגיעה בשנות התשעים לאזורים המצויים בתחום שיפוטן של מועצות אזוריות הנתונות בשליטתם של קיבוצים ומושבים. צורות ישוב אלו לא היו פתוחות בעבר לצמיחה ולעיור והיה להם תפקיד מרכזי בבלימת לחצי העיור בשולים העירוניים-כפריים של המטרופולין. אולם, תמורות פוליטיות-אידאולוגיות וכלכליות הביאו לתפנית בדפוסי הפיתוח בשולים העירוניים-כפריים; תפנית שנחשפה במלואה בשנות התשעים, בעקבות גל העליה והצמיחה הדמוגרפית והכלכלית המחודשת.

פרסום זה מרחיב את החוברת הקודמת שנקראה "איגרות חוב מוניציפליות", שיצאה לאור מטעם מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות ביוני 1995 במסגרת פרוייקט הליבה. הפרסום הראשון בחן את נושא הנפקת איגרות חוב בישראל על-ידי רשויות מקומיות או על-ידי תאגידים שבשליטתן ואת ההשלכות השונות, הייתרונות והחסרונות של אמצעי זה מהיבטים שונים.
פרסום זה עוסק בהצעת תכנית עבודה לממשלה, בהגדרה של פרופיל פיננסי של רשות מקומית המתכוונת לצאת בהנפקה ושל פרופיל פרוייקט המתאים להנפקת איגרות חוב ייעודיות.

תהליך הביזור בשלטון המקומי בישראל מבטא את העתקת מרכז הכובד של העשייה הציבורית מן השלטון המרכזי אל הרשויות המקומיות. מבחינה שלטונית וערכית משקף תהליך הביזור דמוקרטיזציה בקבלת החלטות. מבחינה של מדיניות ציבורית כוללת מחירו במונחי יעילות, אפקטיביות וצדק חברתי הוא גבוה, וספק אם הוא תמיד כדאי. בישראל התהליך נובע במידה רבה מכשלים ממשליים ותפקודיים בשלטון המרכזי, מהסדרים חלקיים בינו לבין השלטון המקומי ומניצול הזדמנויות (האצלה ולקיחת סמכויות בו זמנית) על ידי השלטון המקומי. מחקר זה יורד לעומקו של תהליך הביזור המתחולל בישראל ומציע מדיניות מומלצת לאור הממצאים. בתנאים האמורים מדיניות הביזור המתבקשת במדינת ישראל היא מדיניות ביזור דיפרנציאלית. מדיניות זו צריכה להגדיר את מידת האוטונומיה המקומית, את חלוקת העבודה בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי ואת אופן הקצאת המשאבים וניצולם תוך התחשבות במאפינים מקומים ובשיקולים ממלכתיים.

מנהלים של יחידות לפיתוח כלכלי, יחידות לתכנון אסטרטגי, חממות ומרכזים לטיפוח יזמות (מט"י) ניצבים כיום בחזית הפיתוח הכלכלי העירוני והאזורי בארץ. עם זאת, פעילותם מתנהלת בלי עורף מחשבתי-רעיוני ואף-על-פי שכל העוסק בקידום הפיתוח הכלכלי המקומי נשען על דיסציפלינה משלו מתאפיין התחום המתהווה באינטר-דיסציפלינריות. פיצול עולם הידע לתאים דיסציפלינריים קשוחים מונע את צמיחתו של התחום למקצוע אינטגרטיבי. כיום מעוצב תוכנו של התחום על ידי הפעילות בשטח, ובמקום שפעילויות בשטח תשאבנה מתורה מגובשת, הן היוצקות את תוכנה.
מחקר זה מציע המלצות לפעולות שיש לנקוט לחיזוק מעמדו ולביסוסו של הפיתוח הכלכלי המקומי, ביניהן: פיתוח חומר עיוני על ידי אנשי שטח ואנשי אקדמיה, הנשען על הידע הקיים בדיסציפלינות הראשיות הרלוונטיות; פיתוח של כלים ומודלים לתכנון ולבנייה של אסטרטגיה כלכלית לעיר או לאזור; הפקת חומר הדרכה יישומי בנושאים ספציפיים; ריכוז דוגמאות של חזית הפעילות המקצועית (best practice) בתחום והפצתן; הקמת שדולה להפצת רעיון תסקיר ההשפעות הכלכליות בתהליך התכנון הסטטוטורי; והקמת מסדי נתונים עירוניים ואזוריים מקוונים (on-line).

מחקר זה מציג קווים למדיניות רב-ממדית לשטחים הפתוחים בליבת ישראל, המבוססת על ממצאי השטחים הפתוחים באזור הליבה ועל אופי התפקודים שיש לתת להם מענה בתחום השטחים הפתוחים. למדיניות זו יש שלושה מרכיבים ראשיים: 1. אפיון השטחים הראויים להגנה כשטחים פתוחים, תוך הבחנה בין שטחים פתוחים איכותיים לשטחים חקלאיים הראויים להישמר כשטחים פתוחים, על בסיס ניתוח פרטני המאפשר מתן הסבר לכל קביעה במונחי התפקודים שהשטחים הפתוחים אמורים לספק. 2. אפיון הכלים העשויים לשמש להגנת השטחים הללו, ובכללם סיווגי השטחים הללו בתכניות המתאר. 3. אמצעים לניהול השטחים הפתוחים, וגם זאת תוך הבחנה בין שטחים איכותיים לשטחים חקלאיים בהווה. 

תקציר מחקר הסוקר את הבעיות במצב הקיים של תשתיות התחבורה ביישובים הערביים בישראל ואת הגורמים בהם יש להתחשב במהלך תכנון התשתיות. התקציר נסגר בקביעה כי ישנו צורך במימון של השלטון המרכזי על מנת שיפותחו תוכניות תשתית תחבורתית מתאימות ליישובים הערביים.

בעקבות תהליכי ביזור שהתרחשו בעשורים האחרונים בחברה ובממשל בישראל נוצרו תנאים להרחבת האוטונומיה של רשויות מקומיות בכלל ושל רשויות מקומיות ערביות בפרט. תנאים אלה נוצרו ללא מדיניות מכוונת, וכדי ליהנות מהם דרושה היכולת לאתר ולנצל הזדמנויות. פיתוח יכולתו העצמית של השלטון המקומי הערבי חשוב כנדבך בקיום-בצוותא של יהודים וערבים בישראל, משום שהוא מאפשר לבטא דפוסי חיים ייחודיים תוך שמירה על מסגרת מדינה משותפת. ניצול ההזדמנות לפיתוח יכולתו העצמית של השלטון המקומי הערבי מותנה בשני גורמים: א. קידום יכולתן התכנונית והניהולית של הרשויות המקומיות וחיזוק סמכותן ביחס לתושבים; ב. השוואת המשאבים שמקצה השלטון המרכזי ליישובים הערביים לאלה של היישובים היהודיים. המוקד האמפירי של מאמר זה הוא העיר הערבית השנייה בגודלה בישראל – אם אלפחם, בה גובשה מחדש בשנים האחרונות סמכותו של השלטון המקומי בדפוס, אשר יש לו השלכות לגבי כלל השלטון המקומי הערבי בישראל.

נוכח מצבה של האוכלוסייה הערבית כמיעוט במדינת ישראל, מיעוט בעל מעמד תרבותי-דתי, אך ללא מעמד לאומי, נראה כי עיקר מאבקה בשנים הקרובות יתמקד באופיו ובתכניו של החינוך הערבי וכן במידת מעורבותה בקביעת תכנים אלה.

עניינים אלה טעונים רגישות לאומית-תרבותית ונוגעים ישירות לזהותם של הערבים בישראל וליחסיהם עם האוכלוסייה היהודית. בתוך כך, תהליך השלום מהווה זרז לדיון בתכנים הכלליים של מערכת החינוך, ובמיוחד באלה הנוגעים לחינוך לרב-תרבותיות ולשינוי מערכת המושגים שהייתה מקובלת עד כה. חוברת זו עוסקת הן בניתוח התמורות שחלו במטרות החינוך הערבי בישראל, בתכניו ובספרי הלימוד העומדים לרשותו והן בהמלצות לקראת שיפורם ופיתוחם. הניתוח מתמקד בנושאים הבאים: לימודי ההיסטוריה, השפה והספרות הערבית, השפה העברית, אזרחות ודת.

נושאים אלה מוגדרים כ"רגישים", והיו מוקד הויכוח בין האוכלוסייה הערבית לממסד מאז קום המדינה. הדיון עוסק בשתי תקופות מרכזיות: התקופה הראשונה,עד שנת 1974, מאופיינת בשימור הקיים, בשליטה יהודית ובאסימטריה בין מצב החינוך הערבי לעומת מצבו של החינוך היהודי. התקופה השנייה, ממחצית שנות השבעים ואילך, מאופיינת במספר שינויים משמעותיים בהגדרת היעדים של החינוך הערבי בישראל ובמבנה של תכניות הלימודים.
ההמלצות קוראות לעיסוק מפורש בנושאים הלאומיים בתכנית הלימודים, לרענון תכניות הלימודים באזרחות ולחיזוק מעורבותם של מחנכים ואינטלקטואלים ערבים בעיצוב החינוך הערבי, וכן להתאמת תכניות הלימודים וכוח ההוראה בבתי הספר הערביים והעבריים ליעדים של חינוך רב-תרבותי בישראל.

בעשור האחרון חל מהפך שקט בפיתוח העירוני: ערים רבות הפכו ממארחות פסיביות של תפקודים כלכליים לציידות אגרסיביות ותחרותיות בחיפוש אחר פעילות כלכלית. במקום מתן רשיונות למיניהם וניהול נכסים ציבוריים, למשל, מתבקשות היום הרשויות למלא תפקיד יזמי בפיתוח הכלכלי של העיר. תפקוד העיר כ'יזם' שונה מהעיר כ'עסק' ופירושו התנהגות פעילה ויוזמת בעידוד הפעילות הכלכלית בעיר ובחיפוש אחרי הזדמנויות כלכליות חדשות שיקדמו אותה. בעשורים האחרונים ניכרת גם מגמה של ביזור סמכויות ממשלתיות לדרג המקומי וחיזוק כוחה של הרמה המקומית מול המישור הפוליטי-לאומי. לאור זאת על הערים לגבש מדיניות פעולה כלכלית שתאפשר להן לבצע את תפקידיהן החדשים. המחקר מבחין בארבע אסטרטגיות פעולה כלכליות של ערים אחרות בעולם וכן בשלושה דגמים של התארגנות מוניציפלית בארץ.

החברה הישראלית הינה חברה מפולגת מבחינה אתנית, שבה נדחקו הערבים למעמד של מיעוט נשלט (subordinate). רמת החיים ורמת השירותים, להן זוכים ערביי ישראל, כמו גם מעמדם הפוליטי ורמת השכלתם, מפגרים הרבה אחרי אלה של האוכלוסיה היהודית. במרבית שנות קיום המדינה נתקלו הערבים בחוסר התענינות ובאדישות ואף בגילויים של אפליה מצד הציבור היהודי ומנהיגות המדינה. אף על פי כן, בעשורים האחרונים ניכרים השתלבות גוברת של האוכלוסייה הערבית בשוק העבודה ושינוי בהרכב התעסוקתי והענפי של כוח העבודה הערבי, כמו גם עלייה ברמה ההשכלה. שינויים אלה איטיים אמנם, אך עשויים להוביל לצמצום פערים וליישום מלא יותר של ערכי החברה האזרחית השוויונית – גם על האוכלוסיה הערבית. חוברת זו באה לתאר את מצב הערבים, אזרחי ישראל, בהקשר של השכלה ותעסוקה ולבחון את היקף אי-השוויון בתחומים אלה. זאת, במטרה לזהות נושאים עיקריים המצריכים שינוי או עיצוב מדיניות מפצה, כדי שיובילו ליתר שילוב ושוויון של האוכלוסיה הערבית בחברה הישראלית. מחקר זה בוחן את היבטי ההשכלה והתעסוקה של אזרחי ישראל הערבים ומציג את היקף אי-השוויון בתחומים אלה. מטרתו של המחקר היא לזהות נושאים עיקריים המצריכים שינוי או מדיניות מפצה, על מנת לקדם את שילובה של קבוצה זו בחברה הישראלית ולהגביר את מידת השוויון שתזכה לו.

המחקר מתמקד בכמה היבטים אורבניים של מגורים בשכונה, בה גרים יהודים וערבים באותם רחובות ובאותם בניינים. תופעת השכונה המעורבת אינה שכיחה אמנם בישראל, אך יש במחקר הנוכחי כדי להוסיף דעת על היחסים בין שתי האוכלוסיות בתנאים שכאלה. יש עניין רב להכיר את טיבם של היחסים המתקיימים בין יהודים לערבים במצב של ערוב מגורים, משום שתהליך הגידול של האוכלוסייה הערבית בערים המעורבות מצביע על כך כי בעתיד יגדל חלקן של השכונות המעורבות בישראל.

פיתוח היישובים הערביים ושילוב האוכלוסייה הערבית בחברה הישראלית מותנים במידה ניכרת ביכולתו של השלטון המקומי להוביל פיתוח על ידי יוזמה מקומית, ניהול משאבים, ניצול יכולות קיימות ועידוד יזמות מקומית. בשנים האחרונות עובר השלטון המרכזי בישראל תהליך של ביזור, שבעקבותיו חלה עלייה בחשיבותו של השלטון המקומי. אמנם תהליך הביזור מאפשר לרשויות המקומיות הערביות לבסס את הלגיטימיות שלהן ולהרחיב את סמכותן (ג'אנר-קלוזנר 1994), אולם בשל סיבות מבניות ופוליטיות הן מגבירות דווקא את תלותן בשלטון המרכזי.
מטרת חוברת זו לתאר את תהליך התפתחותו של השלטון המקומי ביישובים הערביים, לזהות את המשתנים אשר מעכבים בעדו להוביל את הפיתוח היישובי ולהציע מדיניות אשר תתרום לחיזוק השלטון המקומי ותחזק את מוכנותה של הרשות המקומית להתמודד עם תהליך הביזור. המדיניות לחיזוקו של השלטון המקומי, שאנו מציעים בחוברת זו, גורסת כי זמינות משאבים כספיים, המועברים לרשויות המקומיות ממשרד הפנים וממשרדים יעודיים נוספים, היא אמנם תנאי הכרחי אך לא מספיק. כדי לנצל כיאות משאבים אלה, יש להגביר את היכולת הניהולית של הרשות המקומית, את שיתוף התושבים ואת הבקרה והמעקב אחר השימוש במשאבים.

מטרופולין תל-אביב וסביבותיה מהוות את הליבה של מדינת ישראל. מערכת כלכלית זו היא המוקד לקשריה של המדינה עם המערכות הכלכליות הבינלאומיות, על כן תפקוד יעיל של מטרופולין תל-אביב חשוב לחוסנה הכלכלי של המדינה. מערך השלטון המקומי במטרופולין תל-אביב עוצב בעיקר בשנים שקדמו לקום המדינה ועד שנות החמישים. כיום יש צורך להתאים את מערך השלטון המקומי במטרופולין תל-אביב לתנאים ולצרכים העכשוויים. ארגון השלטון המקומי באזורים מטרופוליניים התלבט בין שתי חלופות בסיסיות: שלטון מקומי מפוצל בין רשויות מקומיות רבות, המתחרות זו בזו, או הקמת עיריות מטרופוליניות גדולות, על בסיס תכנון רציונלי כוללני. הניסיון הבינלאומי מלמד, שאין פתרון אופטימלי חד-משמעי לבעיית הארגון של השלטון המקומי באזורים מטרופוליניים. בעקבות הכרת הידע התאורטי והאמפירי הרב, נוטות המלצות המדיניות של ד"ר ערן רזין לעבר שיתוף פעולה בין הרשויות הרבות הנכללות בליבת ישראל, כאשר הרעיון המוכר של יצירת עיריית-גג למטרופולין או דרג ביניים בין הרשות המקומית לשלטון המרכזי, אינם זוכים להמלצה ולתמיכה נרחבת.

למרות התקדמות מסוימת שהתרחשה בעשרות השנים האחרונות במערכת החינוך הבדווית בנגב נשאר עדיין הצורך להמשיך ביתר שאת בקידומה, ולהתאימה לתמורות החברתיות והיישוביות בקרב האוכלוסייה הבדווית. במשך השנים התפתחו שתי תת-מערכות חינוך בקרב הבדווים בנגב: זו שבתוך העיירות וזו שמחוץ לעיירות, בפריפריה. בעיירות חל פיתוח רב יותר מאשר ביישובי הפריפריה, הנחשבים כארעיים בעיניהן של המסגרות הממשלתיות, וזאת למרות שביישובי הפריפריה חל גידול רב באוכלוסייה. מחקר זה בוחן מגמות במערכת החינוך הבדווית, מצביע על הבעיות הקיימות בה וממליץ על פעולות אפשריות לפיתרונן. המחקר דן בבעיות הנוגעות הן למתקנים פיזיים, מיקום מוסדות הלימוד ואיכות הציוד, והן לשיעור ורצף השתתפות התלמידים ורמת ההסמכה של המורים ואיכות ההוראה. חלק מהפתרונות המוצעים כוללים שיפור תהליכי הגיוס וההכשרה של מורים; קידום ניכר של החינוך המקצועי; הגברת המעורבות של ההורים בחינוך; טיפוח המורשת הבדווית; הפעלתם של גני ילדים שלא במסגרת בתי הספר בתוך אזור המגורים והקמת בית ספר לחינוך מיוחד.