בסקירה זו מוצעים צעדים לבלימת מגמת הפרבור המפוזר (urban sprawl), המאפיינת את הפיתוח המרחבי בישראל בשנים האחרונות. מגמה זו משתקפת בשתיים מהבעיות המרכזיות  שעמן מתמודדת כיום מערכת התכנון הפיזי: הלחצים לכרסום מואץ בשטחים פתוחים והלחצים  לפיתוח-יתר של אזורי תעשייה ותעסוקה רבים מדי וקטנים מדי. הטענה המרכזית היא שלא  ניתן לבלום לחצים אלה באמצעות מערכת התכנון הפיזי הסטטוטורי לבדה, או בעזרת הצעות  לרפורמה מקיפה במפת הרשויות המקומיות. דרך אפקטיבית וישימה יותר להשפיע על כיווני הפיתוח של שימושי קרקע עסקיים ולסייע לשימור שטחים פתוחים היא לשנות את "כללי  המשחק" בזירה שבה מתחרות רשויות מקומיות על פיתוח כלכלי ועל משאבים.

מחקר זה עוסק באחת הסוגיות הקשורות בעיצוב הרשת היישובית הפלסטינית. במסגרת זו בוחן המחקר את אפשרות הקמתן של ערים חדשות אשר ישולבו במערך היישובי הפלסטיני, על מנת שיאיצו את הפיתוח הכלכלי ויתנו מענה לבעיות הקיימות. הדיון מבוסס על הפקת לקחים מן הניסיון העולמי העשיר בהקמת ערים חדשות, ובמיוחד מן הניסיון הבריטי, ומברר כיצד אפשר ליישם ניסיון זה, תוך כדי התחשבות בצרכים, במגבלות, באילוצים ובאפשרויות הפיתוח. המחקר פותח באפיון מיקומן של ערים חדשות במערך היישובי והגאוגרפי במדינות שונות בעולם ובניסיונן בהקמת ערים חדשות. לאחר מכן מתאר המחקר את מאפייני הסביבה הפלסטינית, המיועדת להקמתן של ערים חדשות. סקירת המצב הקיים והתהליכים העשויים להתרחש בשלב של מעבר משטח שבשליטה מלאה של ישראל לקראת גיבושו כישות פלסטינית, תסייע בזיהוי הבעיות והאילוצים המתפתחים במערך היישובי. המחקר מציע פתרונות אפשריים להקמת ערים פלסטיניות חדשות, התואמים את אופי המציאות הקיימת או את זו העשויה להתפתח בעתיד.

המחקר בוחן את היחסים בין דת למדינה ברמה הארצית ובין דת וחברה ברמה העירונית. המחקר ברמה הארצית מברר סוגיות הקשורות במחלוקות בנושאים של זהות יהודית, דיני אישות, פלורליזם דתי ובהסדרים שנוצרו לאורך זמן בתחומים אלה. המחקר ברמה העירונית, שבמרכזו ירושלים ובני ברק, עוסק במאבקים על אזורי מגורים, על כללי התנהגות ברשו הציבור ועל השליטה במערכת הפוליטית. טענתו המרכזית של פרסום זה הוא שמודל של הסדרה הוא המפת להצלחתה של המערכת הפוליטית בישראל להתגבר על הניגודים העמוקים בתחום הדתי ולשמור על אחדותה, יציבות ואופייה הדמוקרטי.

אחת התוצאות של תהליכי העיור והמטרופוליזציה בעולם היא הנטייה להרחיב את השטח העירוני הבנוי לתוך המרחב הכפרי ובשוליו. מגמה זו מעוררת חשש במדינות רבות בדבר עתידו של המרחב הכפרי כשטח פתוח. מדיניות השמירה על קרקע חקלאית בישראל נועדה במקורה לשמור על קרקע לייצור חקלאי. אולם מדיניות זו סייעה בעקיפין גם להשגת יעדים חשובים אחרים של מדיניות התכנון הלאומי, כגון: מדיניות פיזור האוכלוסין, ניצול מלא יותר של השטחים המיועדים לפיתוח עירוני, ליצירת גבול חד בין שטחים עירוניים ובין אזור כפרי.
תנופת הבנייה והפיתוח במדינת ישראל בראשית שנות התשעים הגבירה את הלחץ להפשיר שטחים חקלאיים לבנייה למגורים ולפיתוח של תעסוקה ותשתיות. הלחץ הגובר ערער את המבנה שהוקם לשמירת השטחים הפתוחים. מנגד, מתאפיינות שנים אלו בירידת הביקוש לשטחים בחקלאות, בשינויים בארגון החברתי-כלכלי של החקלאים ובנכונות ואף ברצון גובר מצד החקלאים להסב את ייעוד שטחיהם לשימושים אלטרנטיביים. המגמות השונות יצרו גיבוש של תפיסות חדשות באשר למטרות השמירה על השטחים הבלתי מבונים. הדגש הוסב מחשיבותם כקרקע חקלאית לחשיבותם כשטח פתוח.

מטרתה של עבודה זו היא לסקור את השינויים שחלו במדיניות השמירה על הקרקע החקלאית מתקופת טרום המדינה, עת הייתה ארץ ישראל מעוטת אוכלוסייה, "ריקה" ו"דלילה", עד ימנו אנו, עת הפכה הארץ במחצית שנות התשעים למדינה מהצפופות ביותר בעולם המערבי.

במסגרת המחקרים הנערכים במכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות על ניהול ופיתוח מקומי בישראל, מוקדשת תשומת לב ליחסים בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי. במוקד היחסים האלה סוגיות של מרכוז וביזור. מחקרם של בן-אליא וכנעני מעלה סוגיה חשובה בתחום זה באמצעות דוגמה מתחום המערכת הפיזית של החינוך. כתוצאה מביזור סמכויות התכנון בתחום המערכת הפיזית של החינוך, אל דרג השלטון המקומי, תוך השארת האחריות למשאבים הכספיים בידי השלטון המרכזי, מתפתחת תופעה של קבלת החלטות בדרג המקומי באשר להיקף ולפרטי הפיתוח של המערכת המקומית, מבלי שדרג זה מתחייב בעלויות הנגזרות מעלויות אלה. כתוצאה מחלקיות זו של תהליך הביזור התפתחה תופעה שהחוקרים מכנים אותה אוטונומיה "ללא עלות", על כל המשמעויות הכרוכות בה.

בשנים האחרונות עולה בישראל ביתר שאת שאלת הבנייה הרוויה, דהיינו הקמתם של בנייני קומות רבי-דירות. הביקוש למגורים הולך וגדל, ואולם השטח הפנוי לבנייתם הולך ומצטמצם. ביישובים העירוניים היהודיים בישראל נהוגה בנייה רוויה זה שנים רבות. לעומת זאת ביישובים הערביים, אשר רובם ראשיתם בכפרים קטנים, נהוגה עדיין במידה רבה בניית בתים משפחתיים. אולם, עם הפיכתם של רבים מן הכפרים הערביים ליישובים עירוניים בני עשרות אלפי תושבים החמיר המחסור בשטחים לבניית מגורים, ושאלת הבנייה הרוויה עומדת עתה על סדר היום ברמה המקומית והלאומית כאחד. היא מהווה אתגר גם לתושבים עצמם, בין אם יש ברשותם קרקעות לבנייה ובין אם אין. בשנים האחרונות, בכל עת שעלו הצעות להגביר את הבנייה הרוויה ביישובים הערביים בישראל, נטען כי סגנון בנייה זה אינו מקובל על האוכלוסייה הערבית. ממצאי המחקר, המבוסס על סקר של יזמים ושל תושבים, מצביעים על נכונות להסתגל למציאות בנייה חדשה ביישובים הערביים.

פרסום זה מרחיב את החוברת הקודמת שנקראה "איגרות חוב מוניציפליות", שיצאה לאור מטעם מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות ביוני 1995 במסגרת פרוייקט הליבה. הפרסום הראשון בחן את נושא הנפקת איגרות חוב בישראל על-ידי רשויות מקומיות או על-ידי תאגידים שבשליטתן ואת ההשלכות השונות, הייתרונות והחסרונות של אמצעי זה מהיבטים שונים.
פרסום זה עוסק בהצעת תכנית עבודה לממשלה, בהגדרה של פרופיל פיננסי של רשות מקומית המתכוונת לצאת בהנפקה ושל פרופיל פרוייקט המתאים להנפקת איגרות חוב ייעודיות.

תהליך הביזור בשלטון המקומי בישראל מבטא את העתקת מרכז הכובד של העשייה הציבורית מן השלטון המרכזי אל הרשויות המקומיות. מבחינה שלטונית וערכית משקף תהליך הביזור דמוקרטיזציה בקבלת החלטות. מבחינה של מדיניות ציבורית כוללת מחירו במונחי יעילות, אפקטיביות וצדק חברתי הוא גבוה, וספק אם הוא תמיד כדאי. בישראל התהליך נובע במידה רבה מכשלים ממשליים ותפקודיים בשלטון המרכזי, מהסדרים חלקיים בינו לבין השלטון המקומי ומניצול הזדמנויות (האצלה ולקיחת סמכויות בו זמנית) על ידי השלטון המקומי. מחקר זה יורד לעומקו של תהליך הביזור המתחולל בישראל ומציע מדיניות מומלצת לאור הממצאים. בתנאים האמורים מדיניות הביזור המתבקשת במדינת ישראל היא מדיניות ביזור דיפרנציאלית. מדיניות זו צריכה להגדיר את מידת האוטונומיה המקומית, את חלוקת העבודה בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי ואת אופן הקצאת המשאבים וניצולם תוך התחשבות במאפינים מקומים ובשיקולים ממלכתיים.

מנהלים של יחידות לפיתוח כלכלי, יחידות לתכנון אסטרטגי, חממות ומרכזים לטיפוח יזמות (מט"י) ניצבים כיום בחזית הפיתוח הכלכלי העירוני והאזורי בארץ. עם זאת, פעילותם מתנהלת בלי עורף מחשבתי-רעיוני ואף-על-פי שכל העוסק בקידום הפיתוח הכלכלי המקומי נשען על דיסציפלינה משלו מתאפיין התחום המתהווה באינטר-דיסציפלינריות. פיצול עולם הידע לתאים דיסציפלינריים קשוחים מונע את צמיחתו של התחום למקצוע אינטגרטיבי. כיום מעוצב תוכנו של התחום על ידי הפעילות בשטח, ובמקום שפעילויות בשטח תשאבנה מתורה מגובשת, הן היוצקות את תוכנה.
מחקר זה מציע המלצות לפעולות שיש לנקוט לחיזוק מעמדו ולביסוסו של הפיתוח הכלכלי המקומי, ביניהן: פיתוח חומר עיוני על ידי אנשי שטח ואנשי אקדמיה, הנשען על הידע הקיים בדיסציפלינות הראשיות הרלוונטיות; פיתוח של כלים ומודלים לתכנון ולבנייה של אסטרטגיה כלכלית לעיר או לאזור; הפקת חומר הדרכה יישומי בנושאים ספציפיים; ריכוז דוגמאות של חזית הפעילות המקצועית (best practice) בתחום והפצתן; הקמת שדולה להפצת רעיון תסקיר ההשפעות הכלכליות בתהליך התכנון הסטטוטורי; והקמת מסדי נתונים עירוניים ואזוריים מקוונים (on-line).

מחקר זה מציג קווים למדיניות רב-ממדית לשטחים הפתוחים בליבת ישראל, המבוססת על ממצאי השטחים הפתוחים באזור הליבה ועל אופי התפקודים שיש לתת להם מענה בתחום השטחים הפתוחים. למדיניות זו יש שלושה מרכיבים ראשיים: 1. אפיון השטחים הראויים להגנה כשטחים פתוחים, תוך הבחנה בין שטחים פתוחים איכותיים לשטחים חקלאיים הראויים להישמר כשטחים פתוחים, על בסיס ניתוח פרטני המאפשר מתן הסבר לכל קביעה במונחי התפקודים שהשטחים הפתוחים אמורים לספק. 2. אפיון הכלים העשויים לשמש להגנת השטחים הללו, ובכללם סיווגי השטחים הללו בתכניות המתאר. 3. אמצעים לניהול השטחים הפתוחים, וגם זאת תוך הבחנה בין שטחים איכותיים לשטחים חקלאיים בהווה. 

תקציר מחקר הסוקר את הבעיות במצב הקיים של תשתיות התחבורה ביישובים הערביים בישראל ואת הגורמים בהם יש להתחשב במהלך תכנון התשתיות. התקציר נסגר בקביעה כי ישנו צורך במימון של השלטון המרכזי על מנת שיפותחו תוכניות תשתית תחבורתית מתאימות ליישובים הערביים.

בעקבות תהליכי ביזור שהתרחשו בעשורים האחרונים בחברה ובממשל בישראל נוצרו תנאים להרחבת האוטונומיה של רשויות מקומיות בכלל ושל רשויות מקומיות ערביות בפרט. תנאים אלה נוצרו ללא מדיניות מכוונת, וכדי ליהנות מהם דרושה היכולת לאתר ולנצל הזדמנויות. פיתוח יכולתו העצמית של השלטון המקומי הערבי חשוב כנדבך בקיום-בצוותא של יהודים וערבים בישראל, משום שהוא מאפשר לבטא דפוסי חיים ייחודיים תוך שמירה על מסגרת מדינה משותפת. ניצול ההזדמנות לפיתוח יכולתו העצמית של השלטון המקומי הערבי מותנה בשני גורמים: א. קידום יכולתן התכנונית והניהולית של הרשויות המקומיות וחיזוק סמכותן ביחס לתושבים; ב. השוואת המשאבים שמקצה השלטון המרכזי ליישובים הערביים לאלה של היישובים היהודיים. המוקד האמפירי של מאמר זה הוא העיר הערבית השנייה בגודלה בישראל – אם אלפחם, בה גובשה מחדש בשנים האחרונות סמכותו של השלטון המקומי בדפוס, אשר יש לו השלכות לגבי כלל השלטון המקומי הערבי בישראל.

נוכח מצבה של האוכלוסייה הערבית כמיעוט במדינת ישראל, מיעוט בעל מעמד תרבותי-דתי, אך ללא מעמד לאומי, נראה כי עיקר מאבקה בשנים הקרובות יתמקד באופיו ובתכניו של החינוך הערבי וכן במידת מעורבותה בקביעת תכנים אלה.

עניינים אלה טעונים רגישות לאומית-תרבותית ונוגעים ישירות לזהותם של הערבים בישראל וליחסיהם עם האוכלוסייה היהודית. בתוך כך, תהליך השלום מהווה זרז לדיון בתכנים הכלליים של מערכת החינוך, ובמיוחד באלה הנוגעים לחינוך לרב-תרבותיות ולשינוי מערכת המושגים שהייתה מקובלת עד כה. חוברת זו עוסקת הן בניתוח התמורות שחלו במטרות החינוך הערבי בישראל, בתכניו ובספרי הלימוד העומדים לרשותו והן בהמלצות לקראת שיפורם ופיתוחם. הניתוח מתמקד בנושאים הבאים: לימודי ההיסטוריה, השפה והספרות הערבית, השפה העברית, אזרחות ודת.

נושאים אלה מוגדרים כ"רגישים", והיו מוקד הויכוח בין האוכלוסייה הערבית לממסד מאז קום המדינה. הדיון עוסק בשתי תקופות מרכזיות: התקופה הראשונה,עד שנת 1974, מאופיינת בשימור הקיים, בשליטה יהודית ובאסימטריה בין מצב החינוך הערבי לעומת מצבו של החינוך היהודי. התקופה השנייה, ממחצית שנות השבעים ואילך, מאופיינת במספר שינויים משמעותיים בהגדרת היעדים של החינוך הערבי בישראל ובמבנה של תכניות הלימודים.
ההמלצות קוראות לעיסוק מפורש בנושאים הלאומיים בתכנית הלימודים, לרענון תכניות הלימודים באזרחות ולחיזוק מעורבותם של מחנכים ואינטלקטואלים ערבים בעיצוב החינוך הערבי, וכן להתאמת תכניות הלימודים וכוח ההוראה בבתי הספר הערביים והעבריים ליעדים של חינוך רב-תרבותי בישראל.