ד"ר ראסם חמאיסי בוחן את מערכת המנהגים וההסדרים החברתיים הרווחים בחברה הערבית הנוגעים לניהול הקרקע, ובכללם איתור הגבולות, חלוקת הקרקע, השימוש והחזקה - נוהגים שצמחו בחברה כפרית שבה עברה הקרקע בירושה מדור לדור. מנגד מסביר ד"ר חמאיסי את התפתחות מערכת החוקים בישראל ואת השלכותיהם על השינוי במערכת ניהול הקרקע בתנאים עירוניים. הוא בוחן את ההבדלים שבין שתי מערכות ניהול המקרקעין (מנהגים לעומת חוקים) מבחינה חברתית, כלכלית, תרבותית ופוליטית, ואת השלכותיהם התכנוניות על שימושי הקרקע והתפתחות המרחב היישובי. על בסיס מחקרו מציע המחבר כלים ומנגנונים לצמצום הסתירות והניגודים בין המנהגים לחוקים כדי שייווצרו התנאים ליישום התכנון המתארי ולייעול ניהול המקרקעין, תוך הגברת האמון של התושבים במערכת ניהול המקרקעין הפועלת על פי חוקים. אם כך ייעשה, ניתן יהיה לממש את תכניות המתאר ולהפשיר קרקעות לדרכים ולצורכי ציבור ביישובים הערביים.

מחקר מדיניות זה בוחן את סוגיית השלטון האזורי כאמצעי לניהול מושכל של מרחבים תת-לאומיים בישראל, בעיקר אזורי ה'פריפריה'. על רקע הפערים הטריטוריאליים וכשלי המשילות של השלטון המרכזי ברמה האזורית, מתבקשת בנייתו של מדרג שלטוני חדש, הנשען על העצמה פוליטית הולמת וביזור שקול של סמכויות. נושא המחקר נבחן לאור מגמות שינוי חוצות גבולות המעצבות 'אזוריות חדשה'. במישור הכלכלי, תהליך הגלובליזציה מציב את הכלכלות האזוריות כמנועי צמיחה של הכלכלות הלאומיות. במישור החברתי מתפתחות זהויות אזוריות נבדלות, על צורכיהן ומאוַוייהן הייחודיים. נגזרת מוסדית-פוליטית ממגמות אלו היא הצורך בהבְניה-מחדש של מערכות ממשל, אגב חיזוקם של דרגי שלטון ביניים היכולים ליטול על עצמם את האחריות לחוסנם הכלכלי ולרווחתם החברתית של המרחבים התת-לאומיים.

פרסום זה מציג את המציאות המורכבת של ירושלים כעיר חלוקה על ידי שישה כותבים. שלמה חסון בוחן את ההתפתחויות הטריטוריאליות, החברתיות, הכלכליות, והפוליטיות בירושלים וכיצד אלה ישליכו על פתרונות אפשריים לבעיית ירושלים. שלמה חסון ורמי נסראללה בוחנים עתידיים אפשריים לירושלים שעשויים להתרחש בעיר בשל ההשלכות של התפתחויות מקומיות, ארציות ובינלאומיות. ראסם חמאיסי מציע להקל על מצבם של הפלסטינים על ידי מימוש זכותם לעיר. עמירם גונן בוחן דרכים חדשות לחיזוק ירושלים על ידי יצירת קשרים בין פלסטינים לישראלים. נעם שובל בוחן את המורפולוגיה של העיר ואת השלכות גדר הביטחון על  חיי היום יום. יפעת מעוז מציגה תוצאות סקרי דעת קהל הנוגעים לפתרונות שונים לבעיית ירושלים.

חיבור זה בוחן את היחס בין לאומיות לדמוקרטיה בישראל ומציע מספר תסריטים בשאלת עתיד היחסים בין הרוב היהודי למיעוט הערבי בישראל. במרכז החיבור עומדות השאלות הבאות: מהו היחס בין לאומיות לדמוקרטיה בישראל? מהם הגורמים המעצבים את היחס בין לאומיות לדמוקרטיה בישראל? מהם התסריטים האפשריים בשאלת היחס בין לאומיות לדמוקרטיה ובין רוב למיעוט בישראל? מה יש לעשות לאור האפשרויות העתידיות הנפרשות בתסריטים?

במסגרת תכנית המחקרים על חברה, מרחב וממשל הכין פרופ' גונן סקירה של צעדי המדיניות הדרושים כדי לחזק את החברה והכלכלה של העיר ירושלים וסביבותיה בכל תסריט גאופוליטי. המחקר מצביע על הצורך במעורבות אינטנסיבית של השלטון המרכזי בחיזוקה של ירושלים. על מנת לחזק את כלכלתה של ירושלים מציע פרופ' גונן לנקוט באסטרטגיה רבתי של התחברות הכוללת ארבעה אפיקי התחברות ראשיים: א. התחברות העיר אל מטרופולין ירושלים על ידי הקמת ממשל מטרופוליני לירושלים וליישובי הסביבה, רצוי במעמד לאומי, על מנת להשיג תאום ותמרוץ הפיתוח של התשתיות והכלכלה לאזור כולו; ב. התחברות אל הליבה של מדינת ישראל הנמצאת במישור החוף על ידי התרחבות השטח הבנוי בכוון צפון-מערב, תוך שמירה על מינון נכון בין התכנסות והתרחבות; ג. התחברות העיר אל הכלכלה העולמית באמצעות אשכולות של ענפים כלכליים בהם יש או עשוי להיות לירושלים יתרון תחרותי כגון תיירות וצליינות, תעשיות הביוטכנולוגיה, שירותי מיקור-חוץ ברמה גבוהה, יצוא שירותי השכלה גבוהה, ויצוא של שירותי רפואה; ד. התחברות תפקודית בין ירושלים היהודית לירושלים הערבית כדי לאפשר לשתיהן יחד להיות מוקד חשוב בעידן של רגיעה בטחונית ופוליטית. לדעת המחבר, הצלחתם של אפיקי התחברות אלה מותנית בשמירה על האיזון שבין מרכיבי הפסיפס התרבותי-חברתי של ירושלים על מנת להפוך עיר רב-תרבותית זו מ"בעיה" למקור עוצמה ומשיכה.

מחקר זה מנסה לברר את הזכויות הקולקטיביות בחינוך תוך כדי דיון מעמיק במערכת היחסים הקיימת בין קבוצת הרוב היהודית לקבוצת המיעוט הערבית במדינה. המחקר מביא דוגמאות של מערכות חינוך של מיעוטים אחרים בעולם עם קווי הדמיון והשוני בין מיעוטים אלה למיעוט הערבי-הפלסטיני בישראל. המחקר גם דן בהיבטים הנוגעים למשאבים המושקעים uלתפוקות המתקבלות בהתאם להם ובמבנה הארגוני של מערכת החינוך הערבי בישראל.

כבמה ציבורית, הוועידה מעלה נושאים המעסיקים את מקבלי ההחלטות בשלטון המקומי וזרועות המדינה. השנה הוועידה התקיימה בסימן אתגרים חדשים בשלטון הקומי לנוכח חוק העיריות החדש, השלכות יישום תמ"א 53 (במגזר העירוני והכפרי) והדגש הלאומי על פיתוח הנגב והגליל. דנו גם במשמעויות הרחבות של חוק העיריות, במשבר הכלכלי והתעסוקתי בשלטון המקומי, במציאת מדדים לבחינת תפקוד הרשויות המקומיות, תוכניות הבראה, אתגרי חינוך ורווחה והפחתת האלימות כמו גם בסוגיות של פיתוח כלכלי בר-קיימא ושותפות בין העם היהודי בתפוצות למדינת ישראל באמצעות השלטון המקומי.

חלוקת העושר המוניציפלי באה לענות על סוגיית הפערים הקיימים בין רשויות מקומיות בשיעורי ההכנסה ממסים ומהיטלים. מקורה של סוגיית הפערים הוא בשונות הקיימת בין יישובים בהרכב החברתי-כלכלי ובהרכב העסקים. בתחום המגורים, תופעת ההיבדלות הגאוגרפית של קבוצות אוכלוסייה מן הבחינה החברתית-הכלכלית, קיימת בכל מדינה ובכל תקופה, ולכן שיעור המיסוי יהיה שונה על פני מרחב היישובים של ישראל, גם אם ייעשו צעדים דרסטיים לבניית תמהיל אחיד של אוכלוסייה בכל אחת מן הרשויות המקומיות. אולם הגורם העיקרי המביא כיום לפערים ברמת ההכנסות העצמיות ממסים ומהיטלים בקרב הרשויות המקומיות קשור בעיקר לגאוגרפיה הדיפרנציאלית של הפעילות הכלכלית. פעילות זו נוטה להתרכז במקבצים והיא הרבה יותר מרוכזת מאשר המגורים. לכן, אנו מוצאים רשויות מקומיות רבות אשר אף שמתגוררת בהן אוכלוסיית ניכרת, אין בהן אלא קומץ קטן של עסקים. אין בקומץ זה כדי להשביע את הקופה המוניציפלית הדלילה. חמור במיוחד הוא מצבם הכספי של רשויות מקומיות אשר גם מתגוררת בהן אוכלוסייה חלשה וגם דלה בהן הפעילות הכלכלית. רשויות מקומיות אלה במיוחד ממתינות לצעדים של חלוקת העושר המוניציפלי שתקל על מצבן הכספי. בקרב רשויות מקומיות אלה מצויות כיום בעיקר ערי פיתוח רבות ויישובים ערביים רבים. חלוקת העושר המוניציפלי יכולה להיעשות על ידי שני סוגים של מדיניות הנקוטה על ידי השלטון המרכזי ואשר בידיו נתונות הסמכויות לכך: מדיניות של הסדרה כספית ומדיניות של הסדרה מרחבית-טריטוריאלית.

חוברת זו מסכמת את ועידת השלטון המקומי השניה של בית הספר לממשל ולמדיניות על-שם הרולד הרטוך. היא מורכבת משלושה חלקים והם: החלק הראשון נועד להסביר מהו המושג גירעון בדמוקרטיה, מדוע נוצרת התופעה, מהן הסכנות הגלומות בה וכיצד ניתן לתקנה ולבסס את הדמוקרטיה באופן תקין. החלק השני מציג את הדיון שהתקיים בין חברי הפאנל והחלק השלישי כולל את שאלות הקהל ותשובותיהם של הדוברים.

על נכסים שאינם משמשים למגורים, במטרה לצמצם פערים בחוסן התקציבי של רשויות מקומיות. ניסיון חלוקת ההכנסות במסגרת הסכמים לפיתוח אזורי תעשייה משותפים לכמה רשויות מקומיות מצביע על כך שההסכמים הפכו לכלי מוכר, גם אם יישומם כרוך לעתים במחלוקות. חלופות נוספות נבדלות זו מזו במקור ההכנסות המחולקות, באופן החלוקה, בחופש הפעולה שיש לשלטון המרכזי לכפות את חלוקת ההכנסות וברמה הגאוגרפית של החלוקה. המחקר ממליץ לבחון יישום חלופות ברמה המקומית וברמה האזורית עם סייגים ברורים לנסיבות בהן יהיה אפשר לכפות חלוקת הכנסות. השלכות בכיוון חיזוק השלטון המקומי או ריכוז כוח בידי משרדי ממשלה תלויות באופן בו ייעשה הדבר: כפייה באופן מדוד וכפוף לסייגים ברורים, כאשר השלטון המרכזי נתפס כמתווך הוגן, או זירה לעימותים בלתי פוסקים ולהחלטות שנויות במחלוקת המתייחסות בעיקר לפיתרון בעיות תקציביות המעיקות על השלטון המרכזי.

חיבור זה הוא פיתוח של נייר מדיניות שהוגש לשר הפנים בראשית 2005, כחלק ממקבץ נושאים אשר לדעת חוקרי מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות ראויים להיכלל בסדר היום של המשרד. החיבור נסמך על שני צירים מרכזיים: האחד, עקרוני – מציב את סוגיית זכותם של אזרחי המדינה לשירותים מקומיים ראויים; האחר, מוסדי – מציב את שאלת האחריות של משרד הפנים ותפקידו. החוליה המקשרת בין שני צירים אלו  היא הצעה לביצוע תפנית אסטרטגית בתפיסת משרד הפנים. תפנית זו מושתתת על הצבת סוגית השירותים הניתנים לתושב כחלק אינטגרלי מאחריות המיניסטריאלית של המשרד ועל העצמת מעמדו כמסדיר של שירותים.

מחקר זה בוחן כיצד משפיעים על זירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני שני תהליכים המתחוללים כיום: חילופי הנהגה ורה-ארגון שלטוני מחד ופינוי יישובים ישראליים מאידך. נבחנים גם מערכת הקשרים בין הרשות הפלסטינית לבין התושבים, את האופן שבו הציגה את הסכמי אוסלו לאוכלוסייה, ומאפייני תפקוד אחרים העומדים בשורש הקיפאון המדיני. נסקרות התגובות הפלסטיניות להתנתקות, מאבקי השליטה המתפתחים בין מוקדי הכוח השונים וכן ההשלכות על מערכת היחסים הבין-ארגונית. החוקר מנסה להצביע על כיווני התפתחות אפשריים במערכת היחסים בין ישראל לפלסטינים לאחר התייצבות השלטון הפלסטיני ויישום תכנית ההתנתקות. המחקר מכסה את התקופה שעד אוקטובר 2005.

מחקר זה בוחן בתקופות זמן שונות, את תרומתו של ההון החברתי בהתמודדות עם מצבי המתח והמשבר שעברו תושבי חבל עזה בשנים האחרונות. ההנחה היא שדווקא במצבי משבר ניתן לזהות את מרכיביו של ההון החברתי ולעמוד על ההבדלים בתרומתו בין הקהילות השונות. לצורך זה אומצה מתודולוגיה המאפשרת לבחון את מרכיבי ההון החברתי האובייקטיביים והסובייקטיביים .המחקר מתבסס בעיקר על ראיונות עומק עם המתיישבים, משנת 2003 ועד למספר חודשים אחרי הפינוי. באופן כללי ניתן ללמוד שהאיום הביטחוני ואיום ההתנתקות גרמו להתחזקות ההון החברתי בכל היישובים. ההון החברתי מצדו תרם במידה רבה ליכולת העמידה של התושבים כנגד האיומים השונים. יחד עם זאת אופן ההתמודדות עם האיומים מושפע מהסביבה התרבותית אליה משתייכת כל קבוצה והיא זו שקבעה את איכותו ומידת השפעתו לאורך זמן של ההון החברתי. המחקר מגיע למסקנה שצדקו המתיישבים בדרישתם לשמר את הקהילות גם לאחר הפינוי ובמקרים בהם נעשה הדבר ביוזמת המתיישבים, יכולתם להתמודד עם משבר הפינוי מבתיהם התגלתה כטובה יותר.

ספר זה עוסק בשתי שאלות עיקריות: (1) מהם החסמים על דרך השוויון והפיתוח של הערבים בישראל? (2) כיצד ניתן לצמצם את השפעתם של חסמים אלה?

החיבורים השונים מהם מורכב הספר מלמדים כי מעבר לגישות השונות קיימת תמימות דעים בדבר מרכזיותם של החסמים הקשורים בהגדרת מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, בהמשך הסכסוך הישראלי-ערבי ובתפיסות פסיכולוגיות-נורמטיביות של שני הצדדים. תפיסות אלה, מעוגנות בזיקות לאומיות שונות המתחדדות עקב הקונפליקט המתמשך, ומתאפיינות בחשדנות ואף בחוסר אמון. חסמים אלה מעידים כי השסע הפנימי בין יהודים לערבים בישראל אינו מסתיים בגבולות המדינה. להפך, הוא מושפע באופן עמוק מהתהליכים המתחוללים מעבר לגבול. כתוצאה מכך, כל עוד מתמשך הסכסוך הישראלי-ערבי, מתגבהים החסמים ומקשים על צמצום האי-שוויון במגוון רחב של תחומים: ייצוג פוליטי, פיתוח כלכלי, מוביליות חברתית, חינוך, הקצאת שירותים ומקרקעין. קיימים הבדלים בין החוקרים בהתייחסותם לחסמים אלה, ובהתאם לכך מוצגות אסטרטגיות שונות לפעולה. ניתן להבחין בין גישות פסימיות הרואות במצב הקיים מלכוד, דרך ללא מוצא הבולמת כל אפשרות להעלות המלצה כלשהי. מצד שני, מועלות בין השיטין הצעות לשינוי רדיקלי, במיוחד באופי המדינה וצביונה. אולם מעבר לשני קצוות אלה מסתמנת ברוב המקרים הסכמה בדבר הצורך בגישת ביניים שניתן לכנותה "אסטרטגיה ריאליסטית" המושתתת על תפיסה פרגמטית.

סקירה ראשונית זו עוסקת בהשלכות השונות של גדר ההפרדה המוקמת בגדה המערבית, על היבטים הנוגעים לתחושת השיוך והזהות, הכלכלה והמערכות המרחביות של הערבים בישראל. מחד מעבירה הגדר מסר חד-משמעי כי הערבים ימשיכו להיות אזרחי מדינת ישראל בכל הסדר פוליטי עתידי עם הפלסטינים. מאידך, היא יוצרת חיץ בין הערבים בישראל לבין אחיהם ללאום, לתרבות ואף לקשר משפחתי מן העבר השני.